"מילה במקום" תחרות הכתיבה- כל היצירות והזוכים

סיכום תחרות הכתיבה "מילה במקום" ✨

🏆 הזוכים בתחרות:

• שירה – מקום ראשון: הגר אזולאי
• סיפור קצר – מקום ראשון: רועי לוין
• נוער – מקום ראשון: שחר קורן
• שירה – מקום שני: ענת ספרוני
• סיפור קצר – מקום שני: נדב וולך
• נוער – מקום שני: שירה אלון

⭐ ציוני לשבח: חגית בר, רותם שחר ליאון, עומר ערוסי

תודה גדולה לכל מי שכתבו, שיתפו והעזו לחלוק את יצירותיהם 🙏

תודה מיוחדת לשופטות: טלי הרדאבל, מוריה מקסימון, אפרת ברונפמן.

תודה להליקון וליוצרים שהשתתפו בערב החשיפה- 
עדן שמחי – מוזיקאי, מרב קינן – משוררת, טל גרמיזה – משוררת, מנחת ומפיקת הערב.

תודה לתורמי הפרסים: מתנ"ס בנימינה, משק טפרברג, פיצה בר BOH וקפה דהאז.

מילה במקום – תקווה במקום. 💙

___________________
שחר קורן                                                                                         867

מקום ראשון - סיפור קצר

קטגורית נוער

 

נשמתי אותם אלי, ונשפתי אותם החוצה, אל האוויר.
האור, שבא באלכסון, היה כתום יותר מהרגיל. כי היה צריך לעבור שכבות רבות יותר של אטמוספירה.
אולי ישנו קיום נוסף אי שם, מעבר למרבדים הלבנים, הנמתחים ונמתחים עד האופק. אבל כרגע זה לא משנה כהוא זה, כרגע ישנם רק אני, והסביונים.

אין המון מה לומר על סביונים. פרח פשוט, טהור. יש משהו תמים, אולי תגידו, באופן בו הוא שולח את זרעיו אל העולם, נותן אותם לרוח בציפייה עצורת נשימה. קצת כמו אנשים, אולי, בעיוורון נותנים את מהותם לעולם, מפזרים אותה לכל עבר, בציפייה שתיגע במישהו.

אני תוהה, אם היו להם דמעות, אולי הם היו בוכים.

אני בוחרת לי אחד, קטן, לבן, חסר ייחוד. אולי זו ילדה קטנה. שחורת שיער, בורקת עיניים, שחלומותיה על נסיכות מהאגדות עדיין לא פגשו בלהבה הקר של המציאות.

אני עוצמת את עיניי, ונושפת.

 

 

 

____________________

הגר אזולאי                                                 1042

מקום ראשון - שירה

יש אהבות גדולות שמתחילות בשקט
לאופיר
ותודה ליהודה עמיחי


וְיָאִיר כָּתַב לִי: "וְאַל תִּדְאֲגִי. אַהֲבָה בָּאָה. זֶה מָה שֶׁאָהֲבָה עוֹשָׂה."
וְאֵיזֶה זְמַן אַחַר כָּךְ, לַמְרוֹת שֶׁדָּאַגְתִּי,
הָאַהֲבָה צָחֲקָה וְעָשְׂתָה כִּדְבָרָיו וּבָאָה.
בָּאָה כַּמְּהַלֶּכֶת בְּתוֹךְ הַנְּבוּאָה: בַּיְּצִיאוֹת הַיְּרֻקּוֹת הַזְּהִירוֹת, בְּרִבּוֹא הַגַּרְגְּרִים, בַּגֶּשֶׁם,
בָּאָה כְּמוֹ שֶׁחֲבֶרְתִּי אָמְרָה שֶׁתָּבוֹא,
בָּאָה.

בָּא בְּשֶׁקֶט. זָר נִנּוֹחַ וּמְחֻיָּךְ.
מְנַסֶּה לְלַמֵּד אוֹתִי לְנַקֵּד, לֶאֱהֹב חֶשְׁבּוֹן, לְטַיֵּל,
אֶרֶךְ רַגְלַיִם, פְּזוּר דַּעַת, מֵטִיל סָפֵק בַּכֹּל, מוֹעֵד אִתִּי וְקָם
וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַלֵּב שֶׁלּוֹ מְהַבְהֵב
לְ אַ ט
זֶה-טוֹב, זֶה-טוֹב, זֶה-טוֹב.

סְתָו עַכְשָׁו, וְיֵשׁ לָנוּ יֶלֶד.
אַתָּה אַבָּא, אֲנִי אִמָּא,
אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה.
נִסִּים גְּלוּיִים בְּעוֹלָמוֹ.

 

 

 

___________________
רועי לוין                                                                                                 918

מקום ראשון - סיפור קצר

 

המעריץ

מיד כששמעתי על המקרה, עזבתי הכל, נכנסתי לאוטו ונסעתי כמו מטורף לבית החולים. רצתי במדרגות ובמסדרונות לפי ההכוונה שקיבלתי. כשהגעתי אמרו שהוא כבר בפנים, בחדר הניתוח, בטח כבר מורדם תחת המנורה. צנחתי על הספסל במסדרון, בכיתי והתפללתי. כמה שעות ישבתי וקמתי והתהלכתי ושתיתי קפה ושוב ישבתי וניסיתי קצת לחקור את אנשי הצוות הממהרים שחלפו על פניי, אבל לא קיבלתי שום תשובה והדאגה שלי הלכה וגאתה.
ואז הדלת נפתחה והמיטה שלו הובלה החוצה והתגלגלה במסדרון לכיוון המחלקה. ואני נשרכתי אחריה במרחק מסויים אבל הצלחתי לראות את ראשו העטוף תחבושות ואת פניו הישנות.
שוב התרסקתי לתוך ספסל לא נוח, הפעם מחוץ לחדר האשפוז שאליו הכניסו אותו, ומסתבר שאפילו נרדמתי שם ברישול מעוקם. וכשהתעוררתי לשמע שיחה בין רופא ואחות שבדיוק יצאו מהחדר הזה, נעמדתי כמו קפיץ, יישרתי את בגדיי, שפשפתי את פניי והמתנתי שהרופא יתפנה.
אפשר מילה, דוקטור? הוא הסתובב אליי וחייך בסבלנות ואמר, בטח. הוא יהיה בסדר? שאלתי. אתה משפחה? הוא ענה בשאלה. לא, השפלתי מבט, אני רק מעריץ. הוא חייך. האמת שגם אני, הוא אמר. הרמתי אליו את עיניי. הוא יוכל לחזור לכתוב, דוקטור? הוא יוכל לחזור לדמיין? והרופא הרצין ואמר, באמת סליחה אבל אני לא יכול לדבר על מצבו איתך. ואני קצת אחזתי ויותר נאחזתי בדש החלוק שלו. דוקטור, אני חייב לדעת איך הסדרה תיגמר. אתה מבין אותי, נכון? אם הוא לא יחזור לכתוב אני לא יודע מה אעשה. העיניים שלו נחו עליי והוא לבש פנים נעימות של עידוד, והוא החזיק בחום את שתי ידיי הרועדות. בטח שאני מבין אותך, הוא אמר, אז בוא שנינו לא נאבד תקווה.

 

 

 

 

 

 

___________________
שירה אלון                                                                                       184

מקום שני - סיפור קצר

נוער

 

אני עובד ברמב"ם כבר שלוש שנים. אח. משמרות לילה בעיקר.
אני כבר רגיל לעבודה שלי, לובש את המדים, בודק דופק, מחבר אינפוזיה. הכל מאוד טכני.

אבל מדי פעם יוצא לי להעביר מבט במסדרון, מחוץ לחדרי הניתוח. אני רואה את האנשים. מחכים לתשובה, אחת מהשתיים.

תמיד אותו מבט. אותו גוף חצי עומד-חצי נופל על הכסא. לפעמים עם ידיים שלובות חזק מדי. לפעמים עם עיניים עצומות חזק מדי. לפעמים הם בוהים בדלת בחוזקה, מנסים לפתוח אותה בראשם. לפעמים לוחשים משהו לאלוהים, לפעמים סתם שקטים כמו קיר. לפעמים הם מתסכלים עליי, מצפים שאעזור להם.

אני לא שומע מה הם אומרים, אבל אני יודע שזה תמיד אותו דבר.
רק שתעברי את זה.
רק שיצא חי.
רק שיגידו שהכל בסדר.

אני שומע את ההבטחות שלהם.
כשהוא יוצא אני מפסיק לעשן.
אם הכל בסדר אני מבטיחה שאשמור שבת.
רק שייצא חי ואני אחזיר הכל.

ואני פשוט מתסכל. מסתכל על כל התפילות שנישאו, על כל הידיים שהחזיקו ידיים, כל הפרידות, כל הדמעות, כל המילים שלא הספיקי להיאמר.

יש לילות שאין שום חדשות טובות.
רק דלת שנפתחת לאט מדי, ורופא עם פנים קשות מדי, ומישהו במסדרון שקם, שומע מה שהוא לא רצה לשמוע, ומתיישב חזרה כאילו הרגליים שלו עוד לא הספיקו להבין שהלב נשבר.

ואני עובר לידו, מחליף שקית זבל באיזו פחית קטנה, חושב אולי לשים לו יד על הכתף להגיד שהכל יהיה בסדר, ובסוף לא שם.

וכל מה שאני חושב עליו זה שיום אחד אני אהיה שם. במקומו.

 

 

 

 

 

 

___________________
ענת ספרוני                                                 1000

מקום שני - שירה

המכון האונקולוגי:
החיוך המושלם מכל
ימצא בין כתלי
המכון האונקולוגי.
במקום בו שכבות הצער והכאב
סמיכות מן האבק,
האויר כבד וחסר חמצן
כשייך לכוכב אחר
בו אין נושמים בני אנוש.
שם, באין גבות לזקוף
אורעמת שיער לנופף בה
בד בבד עם תנועת ראש
שקפאה עת אפסו כוחותיה.
היכן שעיניים נאבקות
לשוא
לחסום גוש תקוע
במעלות גרון.
שם
במקום הזה
אם ימצא חיוך
לעולם לא ימצא טוב ממנו.
ואתא הקדוש ברוך הוא
ושחט למלאך המוות.

 

 

 

 

___________________
נדב וולך                                                                                               664

מקום שני - סיפור קצר

סבון מוצק
לעתים מקלחת יכולה להעיד יותר מכל על דייריה. או שיותר נכון לומר, מתרחציה. המקלחת בביתה של אמי בשנות חייה האחרונות העידה בעיקר על מה שלא היה.
האמבטיה שעוצבה בייחוד לילדים קטנים הייתה קטנה למידותיה. הכניסה אליה הייתה לא מתאימה להנגשה ולא נוחה לכניסה. היא נועדה במבנה הייחודי שלה לילדים שירימו אותם אליה ויקלחו אותם. כמו שהיה לפני מה שנראה עידן ועידנים. תקופה שהייתה קצרה. קצרה מדי. הקרמיקה תמיד הייתה כעורה למדי, מן צבע חום-בז' שהיה מאוד באופנה לאיזו תקופה קצרה אי-שם בשנות ה80' וננטשה באותה מהירות שצצה.
כיום, עם כל השברים והסדקים בה, היא נראית אף יותר כעורה, ללא חן, רק מעוררת מחשבה על הזנחה.
בכיור ישנם כתמים כאלו, מהסוג שלעולם לא מתנקה, גם את החלודה שבברז אי אפשר להוריד.
הסבון המוצק בן כמה שנים לפחות, נראה שהוא שם עוד מימי התקנת הכיור, חי חיי נצח של נקה 7. משנה צורה לאט לאט, עד שיום יבוא והאנושות תיכחד והוא זה שיירש את העולם במלואו, קטן ומצומק ככל שיהיה.
"אם רק אצליח לצאת מהמקלחת", הוא בטח חושב לעצמו, "אכבוש את העולם ואעשה אותו נקי יותר".
אם רק הוא יצליח לצאת מהמקלחת. לפחות הוא, אם לא אמא שלי, יוכל בסופו של דבר להיות מאושר.

 

 

 

 

 

 

___________________
רותם שחר ליאון                                             928

סיפור קצר – ציון לשבח

 

הריקוד.
השיר הזה מזכיר לי כמה יפה את כשאת רוקדת. כמו בערב ההוא, כשרקדנו לצליליו, ולבשת את השמלה שאני אוהבת. התעייפתי לפנייך כמו תמיד, והתיישבתי מולך כדי לצפות בך רוקדת ללא הפסקה.
מי ידע שזמן לא רב לאחר מכן אני אשב כאן לבדי, בוהה באופק הוורוד, מדמיינת אותך בתוך גלי הים, יום יום, כמו מסרבת להרפות.
אנשים על החוף, חלקם הולכים חלקם רצים, מסתכלים עליי בחמלה.
ואני?
אני רוקדת את עצמי לדעת, לצלילי מוסיקת האלוהות המתחוללת בראשי, משלימה איתך את כל הפערים. כאילו כל צעד מחזיר אותך לכאן.
"תראי, העשן שיוצא מהתאורה מתערבב עם הזריחה הוורודה!" אמרת לי אז בהתרגשות של ילדה, עם דמעות בעינייך, אפופת ערות ממושכת ושיכרון חושים. הייתי עייפה אבל קמתי לרקוד איתך. רציתי כל כך להתמסר אלייך, לנצור אותך, להיות איתך.
כאילו ידעתי דבר או שניים. אולי גם את ידעת.
ובערב ההוא הבטתי בך, לומדת ממך איך לפזר אהבה בעולם. בתמימות של ילדה חילקת פתקים לאנשים זרים. כל כך רצית להפיץ אור. כנראה שידעת שתגיע חשיכה.
'אף אחד לא יצא מהחיים בחיים. תשתמש במה שיש', כתוב בפתק המקומט, המעט שרוף בקצהו, אותו אני מקפידה לשמור בכף ידי או בכיסי, והוא לי כעמוד האש.
"הבטחתי לך שיהיה כאן כיף", אמרת לי אז מילים אשר נשארו בי כחותם.
ואני?
אני נאחזת בהבטחה שלך ולא מרפה, כי את יודעת.

 

 

 

 

___________________
חגית בר                                                                                       2804

שירה – ציון לשבח

 

כל אדם
זקוק
למילים טובות
שיניחו על לוח ליבו.
שיכניסו קצת אור בתוך חדר חשוך
שיפתחו בפניו דלת,
יסבו לשולחן,
יחלקו עמו מרק סמיך חם.

*****************

___________________
עומר ערוסי                                                   1288

שירה- ציון לשבח

נוער

תקווה שנולדת בסדק

הייתי במקום שבו כבר לא מחכים,
לא לנס, לא למישהו שיבוא.
הכול עמד – אני, הקירות, המילים,
ואפילו הלב… כאילו שכח לפעום.

לא רציתי לשמוע יותר על תקווה,
זה נשמע לי כמו מילה יפה מדי,
כזאת שמדביקים על שקט צורב,
ולוחשים אותה – רק כדי לא לפחד.

אבל אז, בלי שאבין למה או איך,
היה רגע קטן, לא חשוב במיוחד,
שמשהו בתוכי לא ויתר.
שאף אוויר.
ונשאר.

לא כי הכול הסתדר,
לא כי נהיה פתאום קל,
רק כי נשאר בי שביב,
קטן, עקשן, שבור –
שסירב להיעלם.

ופתאום הבנתי,
שזה מה שתקווה באמת.
לא הבטחה גדולה, לא סוף טוב.
אלא זה – שאתה כאן,
שאתה עדיין נושם,
ושיש מקום קטן – אפילו בתוכך –
שעדיין רוצה לראות מה יבוא מחר.

 

 

 

 

___________________
רמי קאליר                                                                                               83  

סיפור קצר

 

חוכמת המסמר
או
דברים שלמדתי מאבא
זה עשרות שנים מלווים אותי הדברים שלמדתי מאימא ואבא בהיותי ילד. אני זוכר אותם היטב ומעבר להשלכות המעשיות שלהם, מצאתי ועודני מוצא בהם מעין מוסר השכל.
אחד הדברים שלמדתי היה הדרך הנכונה להחדרת מסמר לקרש. הכל החל מכך שאבא יצא לחצר כדי להקים שם צריפון קטן מעץ. יצאתי איתו וצפיתי בו הולם בפטיש על מסמרים כדי לחבר קרש לקרש. ניסיתי לחקותו – והעליתי חרס. חלק מהמסמרים ניתרו ממקומם, חלקם התעקמו, חלקם סדקו את העץ והגרוע ביותר: מידי פעם הלמתי בפטיש לא על ראש המסמר, אלא על האצבע שלי, שהחזיקה את המסמר במקומו.
כשפרצתי בבכי, פנה אליי אבא ואמר לי: בוא נתחיל מהתחלה. הוא הניח לפניי שני פטישים, קטן וגדול, וכמה מסמרים, קטנים וגדולים, ואמר לי "קח פטיש ומסמר". הוא לא אמר לי איזה פטיש ואיזה מסמר ואני בחרתי מסמר גדול ופטיש קטן. כמובן שזה לא עבד. גם פטיש גדול ומסמר קטן לא התאימו. אבא לא התרגש, הניח לי לנסות ולטעות, עד שמצאתי את הפטיש המתאים לגודל המסמר. בשלב זה לימד אותי אבא לסמן על הקרש בדיוק היכן להכניס את המסמר, לטבול את המסמר בסבון כדי להפחית את החיכוך שלו בעץ, לחבוט קלות בראשו כדי שיחדור מעט לתוך הקרש ולאחר מכן להמשיך בחבטות מדודות עד שראש המסמר כמעט נוגע בעץ. בשלב זה למדתי לעצור, להתבונן אם אכן המסמר נמצא במקומו הנכון, כי אז עוד אפשר לשלוף אותו בקלות בחזרה. רק כשווידאתי שהכול כשורה, הנחתתי את המהלומה האחרונה – וקטע זה של העבודה הושלם. בשלב זה כבר לא התעקמו המסמרים, לא נעקרו ממקומם והקרשים התחברו היטב.-

 

___________________
אורי הורביץ                                                                                         524

סיפור קצר

 

לפני שהכול התחיל, ידעתי בגוף שזה הולך לקרות. זו חכמה בדיעבד, אני יודע, אבל אני עדיין מרגיש את התכווצות הסרעפת כמו שהרגשתי לפני שזה קרה. אני זוכר את הרגע בבהירות– אני בחוץ על הדשא, יושב על כיסא פלסטיק כשפניי טובלות בשמש. קולות הדמיון מפיו של ערן, בזמן שהוא מציל את הארנב שלו, היו צפירת הרגעה עבורי, מזמינות אותי להתמסר לחמימות השמש.
ואז זה קרה– הגוף נדרך מהסרעפת החוצה כמו אגם שקפא ברגע. נדרכתי ופניתי לערן, שהמשיך בשלו. ניסיתי להתכחש ולחזור לשמש, מסביר לעצמי שנדרכתי כי היה לי נעים במיוחד, אבל לא הצלחתי להתנער מתחושת האסון הקרב. נכנסתי לשתות מים ולהרגיע את עצמי, וברגע האחרון קראתי לערן להיכנס איתי. "איזו תקווה יש לגוף שלא יודע להרפות," חשבתי לעצמי בזמן שערן דילג פנימה עם הארנב. הוא נעצר לידי במטבח והביט בי, מבחין בצל שעל פניי.
"אבא, למה אתה עצוב?" הוא שאל.
"אני לא עצוב," עניתי וניסיתי לחייך. עיניו של ערן הוציאו אותי מעצמי, ולפתע הצלחתי לראות שהאסון הוא פרשנות. כשעצרתי להרגיש את הסרעפת שוב, עדיין הרגשתי כאב, אבל התערבבה שם גם איזו התרגשות וזקיפות קומה. "אבא, מה זה הקולות האלה?" ואכן, בחוץ נשמעה המולה מתגברת של צעקות. תחושת האסון חלפה בגופי שוב, אבל זכרתי לעצור ולהקשיב הפעם. פתחתי את הדלת וראיתי נהר עצום של אנשים נע כגוף אחד לעבר כיכר העיר, כשמכל הבתים יוצאים עוד אנשים.
ערן נעמד לידי ושאל אותי בעיניים פעורות: "מה זה, אבא?". לרגע עצרתי, נשמתי עמוק וידעתי – אולי הפעם הגוף שלי לא דרוך לאסון, אלא דרוך לתקווה. "זו תקווה", אמרתי לו בזמן שנעלתי נעליים, "תישאר עם אמא

 

___________________
יעל אוהד בלנק                                                                              528

סיפור קצר

 

אלומת האור הנה מצאה אותך (שפירא,ר.2004)

"מחילת הארנב נתמשכה עוד כברת דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה, כל כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד...מטה, מטה, מטה. האם הנפילה הזאת לא תסתיים לעולם?" (קרול,ל.1989)
הבל, אבל, עוול הבלים.
קין הרג את הבל, ועם מה נותרנו?
אות קין. אות שנטבע בנו, הולך איתנו ומעמיק וקורע את החברה שלנו לגזרים. מכריע אותנו. כורע ברך לתוך עצמו.
שואב אותנו פנימה לתוך בור שחור של אופל ואפלה - ואין יוצא ואין בא. אין אויר שנכנס ואין תקווה.
ואנחנו, מנסים לטפס בסולם דמיוני.
מחפשים אחר סולם יעקוב, אחר החלומות של יוסף.
כי מוכרחים אנחנו חלום שיחלום אותנו ויאפשר לימים אחרים לבוא.
ימים של חסד וגאולה.
ובינתיים אין מושיע.
רק חושך מרחף על פני תהום.
באו עלינו השנים הרעות.
האם אחריהן יחלמו עבורנו שנים טובות, אחרות?
ובינתיים בימים האלו של - ימי הביניים, איך מתנהלים בינתיים?
מה מכתיב לנו הגורל שנועדנו לתקופה זו?
מה היעוד שלנו בתקופה כל כך אפלה?
זאת שאלה שמהדהדת.
לפרקים שולחת אותי לעשייה ולפרקים נאבדת, נאלמת, נעלמת.
נושרת מתוך עצמי כמו עלי הסתיו.
הולכת לאן שנושבת אותי הרוח וכשזו לרגעים נחה עלי, נזכרת:
עשאני אישה,
ובוודאי שיש בזה יעוד -להביא בשורה אחרת.
בשורה של יונה עם עלה של זית.
ואם אלך עוד זמן רב, בגיא צלמוות, לבושה בלבן, בידי עלה של זית ולא ארע רע?
כי קומץ של נשים עמדי, מתאמצות בכל כוחן שלא לשמוט את החלום.
מחזיקות באלומה של אור להתוות דרך חדשה בתוך החשיכה

 

___________________
רן פרגמין                                                                                             655

סיפור קצר

 

כשאבא טבע, לקחו אותי הביתה. בהתחלה, הרחיקו אותי לדיונה הגדולה. מרחוק ראיתי אדם שוכב, מחוסר הכרה, וחבורת אנשים סביבו. משם לקחו אותי חזרה לקיבוץ, לבית הילדים. הייתי רק בן 5.

חזרתי הביתה, למחרת, רק לבלה. אבא לא היה בבית יותר. שאלתי אותה ״איפה אבא?״ והיא רק שתקה. עד יום מותה בגיל 97.

מבית הילדים ובית הספר תמיד חמקתי לפינת החי. אריה היה האחראי. הוא היה נותן לי משימות: לנקות את הכלובים של הארנבות, להאכיל את החמורים, לטאטא את הרחבה, תערובת לתרנגולות.. ומדי פעם היה חולק איתי את ארוחת העשר שלו , יושבים על ספסל במחסן עם הרדיו שמתנגן ברקע. לפעמים היינו קצת מדברים, הרבה היינו עובדים בשתיקה, עד
המוסד.

טיולי תנועה, סיירת גולני, מלחמות, טיול, חתונה, ילדים, נגריה ובלה שהזדקנה.

בשנים האחרונות, עד יומה האחרון,הייתי הולך אליה כל שישי אחר הצהריים לותיקון, יושב איתה שעה. שותקים ביחד, ומשם לחדר
האוכל.

אריה דעך. הדמנציה כרסמה בו. בהתחלה העבר, אחרי זה חפצים,המשפחה, ומשם בית סיעוד, וכסא גלגלים.. נשאר רק גוף ומבט
חלול.

שישי אחד, הלכתי לותיקון. על השביל מתחת המועדון לחבר, התקרבה מולי המטפלת, מגלגלת את אריה. פתאום, המבטים שלנו הצטלבו. ״צביקה ! צביקה !״, הדמעות התחילו לזלוג מהעיניים שלו. ״צביקה !״. הרגשתי רעידות חזקות בחזה. אריה נעמד, ״צביקה !״.. חייכתי במבוכה, ולחצתי לו את היד.. ״בוא אבא, בוא״, המטפלת הושיבה אותו בעדינות. המשכתי ללכת. צריך להגיע לבלה, המשפחה מחכה ואני רוצה כבר להגיע לחדר
האוכל.

בלילה חשבתי לעצמי, שאולי גם כשהכל נסגר, גם כשכל שאר האורות כבו. הניצוץ של האהבה הוא אחרון שכבה..

בו תמונה התקווה.

 

___________________
ליטל וינטראוב                                                          667              

סיפור קצר

 

שניהם ישבו בסלון, על הספה הירקרקה שבחרו יחד.
היא בצד הקבוע שלה, מדפדפת בטלפון, תמיד היא בטלפון, ולמרות שהוא תמיד על צלצול שקט היא לא מפספסת דבר.
והוא, בצד הקבוע שלו, הצד שבפינה הימנית. מידי פעם היא מעיפה בו מבט, עיניו תקועות במרקע שממול, לפניו מגש ועליו צלחת שניצלים שממש הרגע טוגנו, הוא אוכל אותם עם הידיים, מתענג על הטעם, מתפנק כמו ילד. היא חושבת עליהם הרבה, על הקשר שלהם, חושבת על המחירים ששילמה על הביחד שלהם. כמה אלימות היא נאלצה להכיל ולקבל, כמה ניידות משטרה, שיחות עם עוס"יות ברווחה, בתי משפט, צווי הרחקה... אבל...הוא הכל בשבילה, החיים שלה, האהבה שלה אליו חזקה יותר מהכל.
הוא נוגס באוכל והרעש המתפצח מעלה בה חיוך, הידיים שלו מלוכלכות בשמן, זה לא מפריע לו. הוא יודע, היא תבוא ותעזור לו לנגב. הוא נכנס לחייה לפני כ7 שנים, ביום בהיר הופיע והודיע שהוא כאן להישאר, היא לא היססה לרגע, היא חיבקה אותו וקיבלה אותו באופן מוחלט. לכל מקום שהלכה בא איתה, היא התהלכה בעולם כמו מלכה. הרגישה שהיא זכתה להגשים משאלה של אהבה.
השנים שהגיעו אחרי היו מורכבות, מטלטלות ומכאיבות. האירועים שהגיעו פגעו בכל מיני חלקות טובות בחייה, בעבודה כשנדרשה להגיע לדיונים, בתפקוד היומיומי כשצללה לדיכאון, בבריאות שלה. ועדיין, כשהיא מביטה בו ותוהה על המחיר, אין לה ספק שהייתה משלמת אותו שוב. כשהוא מחבק אותה או אומר לה שהוא אוהב אותה היא נמסה והאוקסיטוצין משתולל לה במוח וגורם לה להרגיש כל כך נעים, כשהוא מבקש עצה או משתף בסיפור, היא מרגישה משמעותית ובעלת ערך ועל זה היא לא מוכנה לוותר והיא תשלם כל מחיר.

___________________
טל ריימונד                                                      780                                                                        

סיפור קצר

 

שנה של שמש שנראה כי קפאה לעד בשמים, שנה של רוחות עזות ובלתי פוסקות. האדמה המצולקת אשר נושאת על גבה עונה שחונה זועקת לחסדי שמים שיביאו לה מזור לכאב המתמשך ויפריחו סופסוף את השממה. ובכל לילה שרה חלמה על גנים מרהיבים ועל שדות ירוקים עשירים בגידולים שונים, אך שוב ושוב התעוררה למחזות מדכאים ולמציאות עגומה. היא השתדלה באמצעות הכלים הדלים שברשותה לשתול ולהשקות אך השמים נדמו. ומפעם לפעם שרה נזכרה באמירות של אמה שהלכה לעולמה לא מכבר ושהייתה משננת בקולה השברירי "אל ייאוש בתי, יבוא יום וכל הדלתות יפתחו. התקווה היא האור שבקצה הדרך!" והיא התכוונה לא רק לבצורת האכזרית אלא גם לארוסה האהוב של שרה אשר גויס ונשלח למחוז נידח כדי להגן על המולדת. לא מכתב ולא הודעה הגיעו לפתחה וכל תוכניות העתיד שנרקמו ביניהם נותרו יתומים כאילו נידפו עם הרוח. והיא הטלטלה בין ייאוש לתקווה ובין כאב לציפייה. כל נקישה בדלת או רעש עלים נושרי הקפיצו אותה. "הו אמי אמי" היא הייתה מייללת בלילות הקרים ונזכרת במבטה החם של אמה. וכפי מה ששכתב המשורר הצרפתי, לא הימים עוברים אלא אנחנו עוברים. ושרה שראתה כבר את חייה חולפים במורד אל חוסר תקווה התעוררה לילה אחד מדפיקות חזקות על הדלת. היא פתחה ועיניה קפאו לרגע וליבה קפץ. הוא עמד מולה גבוה ושזוף, חיוך קל על פניו וכולו נוטף מים. היא לא הבינה ושאלה בקול רועד: "למה אתה רטוב?" והוא: "יורד גשם". הם יצאו החוצה ונדהמו לגלות שארובות השמים נפתחו. ריח משכר של האדמה הרטובה עטף אותם. הדמעות זלגו מעיני שרה ולתדהמתה ראתה למרחקים את דמות אמה המחייכת. "תודה אמא" החרישה.

 

 

 

___________________
דינה דיאמנט                                                                                 783

סיפור קצר

 

גם באותה שנה שלומית בנתה סוכה.
כמו בכל שנה.
רק שבאותה שנה, עוד לפני שהיא הספיקה לפרק את הסוכה ולארוז את כל הקישוטים הודיעו להם שצריך להתפנות. היא ארזה מזוודה קטנה, כי ממילא תכף חוזרים, ויצאה מהבית.
ובמשך כל הזמן, בחדר המלון הקטן בטבריה שהיא ומשה גרו בו, היא חשבה על זה שבטח הסוכה, הקישוטים שהכינו הילדים כשהיו קטנים, הבדים שהיא שמרה עוד מהילדות, הכלי לאתרוג שהיה של סבא שלה, כל אלו נהרסים בשמש ובגשם ובטילים.
ואז הודיעו להם שאפשר לחזור.
וכל הדרך חזרה הלב שלה דפק חזק.
וכשהאוטו התקרב לבית שהיא לא ראתה כבר שנה וחצי היא עצמה עיניים כדי לא לראות.
ואז האוטו עצר ומשה אמר לה "בואי, הגענו...." והמילה "הביתה" לא הצליחה לצאת לו מהפה.
וכשהיא פתחה את העיניים היא ראתה שהבית עדיין נמצא שם. קצת מתקלף, אבל שלם.
ולידו, עמדה הסוכה.
מישהו חיזק את העמודים, שם בד בצבע ירוק זית מחוזק באזיקונים, מתח רשת צל מעל ושתל גפן שכבר כמעט הגיעה לסכך.
ובתוך הסוכה, ארוזים יפה בנילון עבה היו הבדים, הקישוטים, קופסת האתרוג ופתק בכתב יד מפוזר.
"תודה שהשארתם לנו מקום לשבת לנוח"
ושלומית הרגישה מין כאב בחזה.
ובהתחלה היא חשבה שזה הסטנטים ששמו לה אחרי הצינטור.
אבל אז היא נזכרה איך קוראים לתחושה הזאת, קצת כואבת, קצת נעימה, קצת מתוקה, קצת מרירה.
והיא תפסה את היד של משה, הסתכלה עליו, וראתה שגם העיניים שלו קצת לחות.
אבל הקמט שבין הגבות שלו נעלם.
"בוא, יש לנו הרבה עבודה, וצריך להשקות את הגפן. אולי כבר בקיץ הזה יהיו ענבים"

 

 

 

___________________
רות נטר                                                                                                 855

סיפור קצר

תקווה
בדרך הארוכה מההפגנה לתחנת הרכבת בירושלים, מילות ההמנון מהדהדות בראשי, ואני נזכרת בתקווה אחרת שב-1957 התקוממה נגד סמכות הוריה, כאשר הודיעה להם שלא תצהיר על רקע דתי ותתגייס לצה"ל. שאין לה שום מחויבות לשמש דוגמה לאחיותיה, אדרבה, שתתגייסנה, ולא אכפת לה מה יגידו בבית הכנסת.
בטירונות ב-1958 ישנו מיטה ליד מיטה וביום האחרון תקווה שובצה לקורס נהיגה ואני למערך הבקרה בחיל האוויר.
ב-1959 חזרתי לבה"ד 12, לקורס מ"כיות, אז תנאי מוקדם לקצונה. בין אימונים לשמירות פגשתי את תיקי בחדר האוכל, נהגת מרוצה. כשהתקדמתי לקורס קצינות, כבר לא נפגשנו. היה לנו חדר אוכל משלנו וסדר יום עמוס מדי, אבל 12 יום לסיום הקורס, ראיתי אותה ליד השער. טנדר יצא ותיקי צעקה "מושיק, חכה לי", הראתה את הפס שלה לש.ג. ורצה לרכב. שוטרת צבאית שארבה ליוצאים, דפקה לה תלונה על אי-חבישת כומתה. בשיפוט מהיר לרגל מבצע "מלביש" קצינת החן דנה אותה לשבוע מחבוש. למען יראו וייראו.
המסר מגיע גם לקורס. לא יוצאים מהבסיס בלי לחבוש כומתה. כאשר בעוד יומיים נקבל את כובעי הקצונה המיוחלים, גם יפסיקו לנפות, וכולנו נגיע למסדר הסיום.
למחרת, אני נתקלת בפקידה מלשכת המפקדת שמזהה את תג הקורס ושואלת לשלומי.
"בסדר, אבל משגע אותי שהצבא הזה לא מבדיל בין עיקר לטפל", והסיפור על תקווה שבמשפחתה מחבוש זה כתם לחיים, נשפך ממני. היא מהנהנת.
בערב מודיעים שיש שביתה במתפרת הכובעים ונקבלם באיחור ובבוקר אני נקראת להתייצב אצל המפקדת. "את עוד לא בשלה לקצונה", היא פוסקת.
השלמתי עם אובדן הדרגה והכובע, אך טרם הפנמתי את הלקח. אני עדיין מוחה, הפעם נגד ממשלה ללא מצפן מוסרי, וכן, עדיין יש בי תקווה.

 

 

___________________
ראובן רפ                                                                                             2817

סיפור קצר

 

כשהתקווה התנגנה עמד דום בין כל החיילים המצטיינים של שנת 1956, שהוזמנו לבית הנשיא יצחק בן צבי.
פרויקה היה בן יחיד להוריו. בחור גדול. עם חוש הומור מפותח.
הוא ידע שהמשק החקלאי מחכה לו לאחר שיסיים את שירותו בצה"ל.
הוא לא התכוון לאכזב את אביו. עוד לא מלאו לו אפילו 18 כשהתגייס לגולני.
קשה היה להוריו לעמוד בפני רצונו להתגייס לחייל קרבי.
הטירונות לא היתה קלה. הוא כתב להוריו מכתבים . בזה הצטיין. ולא רק בזה. כשהיה ילד שלח לאביו מכתבים לאריתריאה, לשם הוגלה כפעיל באצ"ל.
מפקדיו הבחינו בו. הוא בלט. תרתי משמע. הראשון לקבל משימות. הראשון לסייע . הראשון לבצע. ואז, לקראת יום העצמאות לא היה ספק שהוא המצטיין של חטיבת גולני שיישלח לנשיא המדינה.
כשהתמתח מול הנשיא ידע שהוא מביא כבוד גדול להוריו. הם לא הוזמנו לטקס הצנוע. אבל, בליבו היתה תקווה שבשבת הקרובה יוכל לתת להם את מכתב ההוקרה מהנשיא.
ואחר כך, נשלח לקורס מ"כים. זה היה קשה. וגם את זה הוא צלח וסיים כחניך מצטיין.
כשפרצה מלחמת סיני היה כבר מפקד כיתה.
"אצלי הכל בסדר", כתב להוריו. "אני שולח לכם כאן שוקולד שקיבלתי".
אבא שלו כל כך נהנה מהשוקולד.
בבוקר יצאו לקרב על רפיח. כדור מצרי פילח את ראשו.
את התקווה לחזור למשק הוא כבר לא יגשים.

 

___________________
מנשה מוזס                                                                                 1400

שירה

שיר מס' 1:

עכשיו זה זמן הנבחרת

שבת בבוקר דווקא התחיל יפה
התארנתי עם האופנוע לצאת,
ואז קולט וזה ממש לה מובן
צבע אדום ממלא את המסך.
מתקשר לפיקוד ספק שואל ספק מודיע -
המלחמה הגיע.

טלפון לענאן ואחר כך לסמי
למרות ששבת הוא מייד עונה לי.
מעיר את ניצן וגם את עירית
עולה על מדים מארגן את התיק.
(כי לך תדע כמה זמן זה ייקח)
בדרך מתקשר לחברים באשקלון ובעוטף
מוודא שהם בסדר, וירדו למרתף.

מגיע לפיקוד ומוקף בעם ישראל מכל עבר.
העם הטוב, זה שביחד חורש את התלם.
ווליד הדרוזי וגולן עם הכיפה,
אני השמוצניק וליאור מפתח תקווה.
כולנו בנבחרת, עכשיו זו לא ליגה.
כולנו ביחד מסתכלים רק קדימה.

יורדים עמוק אל תוך "הבור"
שמים בצד מחלוקות מאתמול,
יושבים ביחד ומנהלים את האירוע,
כשברור לכולנו שזה "וואחד פיגוע".
 

 

רתם מיכאלי                                               1881

שירה

עוד לא אבדה תקוותינו..
התקווה.
הקהל מתבקש לעמוד.
הקהל מתבקש לשבת.
חלק מהקהל לא מתחבר למילים.
חלק מהקהל איבד תקווה.
יש פוסט טראומה בקהל. יש רופא בקהל? אולי פסיכולוג? אולי כדורי שינה?
יש חטופים בקהל.
יש נרצחים בקהל.
קהל של גיבורים.
קהל של מתנדבים.
קהל של מטופלים.
קהל של ילדים ותינוקות.
קהל שבוי.
קהל עם הסטוריה, עם עבר הווה ועתיד.
קהל של עשייה, של תרומה, של תקומה.
קהל של נשים ושל גברים, כאלה שיוצאים לקרב, כאלה שחוזרים משדה הקרב וכאלה שלא חוזרים ממנו.
קהל של שסע וקהל של אחדות.
קהל ששר את התקווה, מאז שהיה בן שלוש. בטקס או בבית העלמין, או בלב, ורוצה לקוות, שעוד לא אבדה תקוותינו.

 

 

 

 

___________________
עינב אפלבום                                               1882

שירה

שיר מס' 1:

 

והיום ברחתי אל עצמי
והייתי איתי
ברחובות תל אביב
תמונות של נשמות
שעברו לעוד עולמות
הלכתי ובכיתי
ובכיתי והלכתי
וגם חייכתי
ושמחתי לפרקים
ואז הגיעו הטילים
ושמעתי את היירוטים
אוטובוס.רכבת.בית מתקרב
עיני אדומות
רגלי דואבות
ואני מאמינה בניסים
כי הם מייד קורים

*****************

 

 

שיר מס' 2:

 

קרן אור
תמיד יש קרן אור
אחרי כל האפלה
עוד תאיר עלינו הזריחה
והשדות של בנימינה
ירוקים
והגפנים עם קונוקנות
מלבלבות
ויש תקווה
וגם צמיחה
ומתגנבת אל ליבי
התקווה

 

 

 

 

 

_________________
ורד צור                                                                                             2096

שירה

שיר מס' 1:

פריחה
מתוך החושך צמח בי אור,
זרע קטן צומח פורח.
יד שלחתי – ועוד אחת,
התקווה פתחה - עלי כותרת בשקט,

רוחות נשבו, עמדתי איתנה,
שורשיי נטועים, לבי מגינה.
הסתכלתי מעלה,
חיוך רחב,
הלב אמר:
הגיע הזמן .

שירים של שמש עלו מרחוק,
העולם לוחש – את לא לבד, את צוק.
אני פורחת, בלי למה, בלי אם,
ויודעת – הטוב עוד קיים בחיים .

*****************
שיר מס' 2:

משחק הגלים:
כמו ילדים הם מקפצים.
גל מביא איתו עוד גל.
מקציפים את המים - מתפזרים
ונמוגים בשקט.
לפעמים הם חזקים כמו מתבגרים.
מראים את היכולת הגבירה,
ונשאבים בלחישה. 
מה הם מספרים הגלים?
מה הם מביאים ממרחקים?
סודות כמוסים של מרחבים.
שרשרת של טיפות עם זכרונות,
ברכה, שמברכת את הרגע.
נהימה, משב רוח נעים.
שקט של חיים - ים…

*****************

ריין אהבה                                                   2259

שירה

ואולי
היינו מקוות
גם כשהכל זהב
ולא כשבידנו נשאר קש לטוות

ואולי
היינו מקוות
גם כשהשמש כבר בשמיים מאירה
ולא לנר בחושך מוחלט


מקוות לטוב שנמצא בכל יום
ולא בלבד כשמתפרקת המציאות


אולי
את יכולה
לשכון בנו לא רק בעת צרה


אולי נבקש אותה יותר
תקווה?

 

 

___________________
רויטל מלצר                                                                                     2769

שירה

 

שיר מס' 1:

 

אביב 2025 ;
כביש מספר אחת העולה לבירה,
ביום העצמאות נסגר לתנועה.
אש מתפשטת מכאן ומכאן,
ממשיכה ושורפת גם את הואדי הקטן.
את הכביש היא חוצה, זדונית ונחושה,
מביטה בשובל הדגלים המתנוססים בגאווה.
קורצת להם בעין שובבה,
ומדלגת מעליהם, הלאה אל הפסגה.
הקצוות והשוליים כאילו נפתחו לשניים,
הדגלים עמדו דום, כמו ביציאת מצרים.
חוט כחול וחוט לבן נשאר שזור על קנו,
לא זזה שערה משערות ראשו.
כמה קשה לשרוף את הכל בקו ישר, רצוף וחצוף,
קשה, כמו קריעת ים סוף.
ובעודי חולפת בנסיעה, בתוואי של אדמה חרוכה,
מבט תוהה ומשתהה, על זהו המראה,
האם כך בוער הסנה?
ואם ממילא חזרנו לתקופת התנ״ך
היום התקווה איתנו כך או כך.

*****************

קטגורית נוער, גיל 12-18

___________________
נדב ברמן                                                                                           326

סיפור קצר

נוער

 

לפני המון שנים, חיה לה אישה זקנה וחכמה ושמה לאה. היא גרה במרחק הליכה מכפר על חוף הים. לאה הייתה ידועה בחוכמתה ובליבה הטוב, אבל בשנה האחרונה שמחת החיים שלה דעכה. לפני שנה קרה אסון נוראי, שיטפון אדיר שטף את הכפר והרג אנשים רבים ובתוכם משפחתה של לאה.

מאז הכפר השתקם לאט, אבל לאה לא. היא הסתגרה בביתה וסירבה לצאת ולדבר. התקווה, שהייתה פעם חלק בלתי נפרד מאישיותה נעלמה.
יום אחד, הגיע לכפר ילד חדש ושמו יובל. הוא היה ילד סקרן עם עיניים נוצצות וחיוך שובב. יובל אהב לאסוף צדפים. במהלך חיפושיו לאחר צדפות, יובל נתקל בביתה של לאה. היא ביקשה ממנו לעזוב אותה בשקט. אבל יובל לא וויתר. הוא היה מגיע מדי יום, יושב בגינתה המוזנחת, ומספר לה מה קורה מחוץ לביתה.

בהתחלה לאה לא ידעה מה לעשות. היא לא הייתה רגילה למבקרים. אבל לאט לאט, משהו בליבה של לאה החל להשתנות. היא התחילה להקשיב לסיפוריו של יובל, ואף יצאה לגינתה ושתלה איתו פרחים.
יום אחד כשהפרחים ששתלו החלו לפרוח, אמר יובל ללאה: "תראי לאה, החיים תמיד מוצאים דרך לצמוח מחדש. גם אחרי השיטפון הכפר חזר לחיים. והיום גם הגינה שלך שהייתה יבשה פורחת עכשיו"

דבריו של יובל חדרו עמוק לליבה של לאה. היא הביטה בפרחים הצבעוניים, ואז הביטה ביובל ובעיניו המלאות חיים. היא הבינה שהוא הצליח להזכיר לה משהו שהיא שכחה, שהחיים נמשכים, ושתמיד יש מקום לתקווה חדשה לצמוח.
מאותו יום לאה חזרה לדבר עם אנשי הכפר וחייכה יותר.
התקווה החלה לפרוח שוב בליבה, בזכות ילד אחד, שלימד אותה שאין כזה דבר באמת לאבד את התקווה

___________________
רון פרידמן                                                                               784

סיפור קצר

נוער

 

היא הייתה אבודה.
היער נראה כאילו שפכו עליו בטעות צבע שחור, אלא שזו לא הייתה טעות. כל המלחמות, האלימות, השנאה והאובדן הציפו את ארצה.
אנשים רבים נעקרו מביתם ויש שכבר לא יוכלו לחזור.
היא לא ידעה מה לעשות, לפנות לכאן או לכאן.
היער היה מפחיד. צווחות ינשוף נישאו ברוח והיא שמעה קולות של חיות רעות, מחכות שאיש תמים יפול במלתעותיהן. כל מה שהיא רצתה זה רק לצאת מהמציאות הזאת, אך זה היה בלתי אפשרי.
היא חיכתה לסימן, קטן אפילו, רק כדי לדעת לאן לפנות.
לבסוף, היא הרימה את מבטה וראתה, שבשביל מולה, אחד מן השניים, יש זוהר.
היא לא ידעה מהיכן הוא או ממה הוא נובע אך היא הייתה מהופנטת ליופיו, הכחול, החלש והעדין.
היא הלכה לעברו והזוהר רק הלך והתחזק ככל שהמשיכה. ליבה פעם מהתרגשות והיא צעדה במרץ.
היא השתנקה ונשימתה נעתקה. פיה נפער בתדהמה והיא לא האמינה למראה עיניה.
מולה, עמד אגם קטן, צלול וכחול שבהק בזהירות. פרחים שחורים צמחו סביבו, כולם סגורים.
זאת הייתה קרחת יער יפיפייה. צמחים, אבנים, פטריות, עצים מסביב, אייל ואיילה ועשרות פרפרים צבעוניים.
לפתע, לתדהמתה, הפרחים החלו להיפתח.
אט אט, עלה אחר עלה. האבקנים שנגלו בהקו בצבע צהוב-כתום ועלי הכותרת הכחלחלים נראו כמו גלקסיה אינסופית.
הפרחים מילאו את היער באורות צבעוניים ובוהקים ורגש קטן וחמים התגנב לליבה.
ההרגשה הייתה נעימה כל כך שהיא לא רצתה שהיא תפסק לעולם.
היא הבינה שאת התחושה הזו, שהציפה כל חלק בגופה היא צריכה לנצור בליבה.
זו התקווה, והיא לא תיתן לה לעזוב אף פעם, גם לא במציאות כזאת.

___________________
עומר ערוסי                                                   1288

שירה   נוער

שיר מס' 1:     כשהיא באה

היא לא באה ביום בהיר,
לא באור של שחר צעיר.
היא באה בלילה כבד,
כשהלב כבר הפסיק להתנדנד.

היא באה כשלא נשאר קול,
כשברקע – עוד דופק של תוף וחול.
כשהשמש שקעה מוקדם מדי,
וכולם אמרו – “זהו, אין עוד די.”

זוכרת?
זה היה אחרי שקטלו שמות ברשימה,
כשהתמונות צפו כמו גל על הנשמה.
חברים, אחים, אהובים שנפלו,
ואנחנו – נשארנו לשאול איפה היינו, ואיפה הם לא יהיו.

עמדתי בלוויה,
ורק ילד אחד – לחש “הוא עכשיו בשמיים, נכון?”
והשמיים ענו – בשתיקה.
אבל בלב שלי משהו נשבר… ונדלק מנגד – כמו להבה דקה.

כי שם, בין הקבר לאבן,
כשאין מה לומר – והיא בכל זאת כותבת,
תקווה מתגנבת.

היא לא מבטיחה שלום,
לא עוטפת את הפצע בפתרון.
אבל היא אומרת:
“עוד תראה, מתוך השבר הזה – אתה עוד תיבנה.”

היא נולדת מדמעה שלא נפלה,
ממבט של אם שלא שאלה.
היא חיה בצל השכול,
ומציירת חלום גם על חול.

וכך –
דווקא כשנראה שאין מוצא,
כשכל הרחובות מובילים לדממה,
היא באה.
קטנה.
אבל מספיקה בשביל שנמשיך –
עוד נשימה

שיר מס' 2:

תקווה היא קול חרישי

תקווה זה לא אור גדול שבא פתאום,
זו לא תשובה ברורה, ולא איזה חלום.
היא מין לחש קטן שנשאר בלב,
דווקא כשכבר נמאס, וכשאין מה לכתב.

היא באה בלי הזמנה, בשעות הכי קשות,
כשהלב כבר עייף מלהחזיק תקוות.
היא יושבת בשקט איפה שהיה שבר,
ומזכירה לי בלחש – “יש עוד מעבר.”

ראיתי אותה במבט של אמא ששותקת,
בדמעה של ילד ששואל ולא שוכח.
היא נולדת איפה שאין כבר מילים,
אבל הלב – בשקט – מבקש להמשיך חיים.

היא שם כשאני קם, גם בלי לדעת לאן,
כשהרגליים זזות, כי אחרת לא מובן.
והיא לוחשת לי ברוך, בלי הרבה רעש,
“עצם זה שאתה כאן – זה כבר ניצחון קטן.”

והעתיד שהיא מבקשת לי לראות,
הוא לא מושלם, הוא עם כאב, ועם חסרות.
אבל בו יש מבט שלא בורח מגעגוע,
ויש בו יד שמושטת גם ביום של סערה ברוח.

העתיד הזה – הוא שקט, אבל חי,
עם מרחב לאהוב, גם את מי שכבר לא די.
לא חלום ורוד, לא הבטחה, לא תשובה,
רק הדרך להמשיך… עם קצת פחות אשמה

*****************

___________________
אלה קבוט                                                                                         1854

שירה
נוער

שיר מס' 1:

החלק הקטן הזה / מולי
החלק הרדום הזה,
הריקנות ההולכת ומתפשטת,
הם כמו פטיש
ששובר את כל התקוות,
פורץ דרך ההגנות ששמתי לעצמי,
ומכלה לאט לאט
הכל.
אבל בפנים, שמור כמו אוצר,
נמצא החלק הקטן הזה,
החלק הקטן הזה שאומר תמשיכי,
החלק הקטן הזה שאומר תחייכי,
החלק הקטן הזה
ששומר על החלומות הכי קטנים.
החלומות הכי פשוטים,
הכי חשובים.
כי אלה הדברים הקטנים ששומרים על האני שלנו.
הם אלה שירסקו בסוף
את הפטיש,
יחזירו אותי למציאות.
הם שיעשו את ההבדל,
הם שיוציאו אותי מהלופ האינסופי.
רק תלכי
רק חיוך
רק לשיר
רק לעוף
רק לישון,
ואז לקום
אל יום טוב יותר,
חיים טובים יותר,
החיים שאני רוצה

*****************

נברה גאיה                                                   2721

שירה

נוער

שיר מס' 1:

אישה אחת פגשתי ברחוב
היא אמרה שבקרוב, שבקרוב
יגיע כל הטוב

המשכתי הלאה ולא השקעתי מחשבה
עברו ימים, עברה שנה וקולה בתוך ליבי נשמע
עוד יש תקווה, עוד יש תקווה...

*****************
שיר מס' 2:

מה הוא שלום
אהבה ותקווה,
הבנת האחר, היפרדות משנאה

השלום בדרך
האצבע נוגעת
אז אנא לך
עוד צעד, עוד צעד

*****************
שיר מס' 3:

כל בוקר כשיש זריחה מתעורר יום של תקווה
וכשקרני האור בדופן חלוני דופקות
אני יודעת
אני יודעת
שאלו קרניים של תקווה
ובלילה, כשאור הירח מאיר
אני יודעת שהגיע הזמן שהשמש חום אליי תעביר.