החצר האחורית שלנו

תקציר:
ממרום המגדל במצפה רביבים, שנוסד בשנת 1943, מתגלה מרחב בלב מדבר: מצפון רואים את קיבוץ רביבים טובל בירק, דשאים, עצי נוי מדבריים; ביניהם מבצבצים בתי החברים, הם בולטים בצניעותם. מסביב גינות נוי מטופחות, שקט של מדבר ושלווה של אנשים שקיומם לא מוטל בספק. במרחק נגיעה מדרום לקיבוץ יושב הכפר הבדואי ביר הדאג’. הוא משתרע על פני עשרים אלף דונם של פחונים, צריפים ואוהלים, נטולי כל סדר ותכנון. הצופה מתצפית המגדל, מבחין בעוני ובדלות. המרחק הגאוגרפי בין רביבים לביר הדאג’ לא מעיד על המרחק המנטלי, הקיומי, בין שני יישובים ששום דבר לא יכול לחבר ביניהם, מלבד העובדה שאני וסלאמה ידידי מחזיקים באותה תעודת זהות כחולה. הפער הנפער בין רביבים לביר הדאג’ ובין עומר לאבו כף משקף את יחס החברה הישראלית לחברה הבדואית. וכן את התנהלות המנהיגות הבדואית בעשרות השנים האחרונות – סרבנות להתלכד סביב הפתרונות שהוצעו לה. נטלתי על עצמי תפקיד צנוע: להאזין לרחשי הלב של אנשים מהקהילה הבדואית, להקשיב למצוקות ולתקוות, כיצד הם רואים את המציאות שבה הם חיים ואת עתידם בחברה הישראלית. הבאתי דברים בשם אומרם.