ויהי בימי הקורונה

תקציר:
תוך כדי שאני באמצע הצִחְצוּח באמבטיה, נכנסת דבורתי, פותחת את המגירה השמאלית של התרופות, שולפת משם קופסא קטנה, זורקת לפח האשפה, מסתובבת ויוצאת... אני, עם פה מלא, מטפטף על הרצפה את משחת השיניים לכיוון הפח ודולה משם קופסת אָדוויל פוֹרטֶה, 30 שקל בסופּרפארם. "תשאיר בפח!" היא קולטת אותי "לא קראת מה כתבה דוקטור קוֹנְסְטָּנְצֶה מאיטליה על אדוויל?" "לא, מה כתבה?" "תקשיב טוב. הדוקטורה הזאת שהיא מומחית בין לאומית למחלות זיקנה, כתבה במפורש שהאדוויל, כמו שהוא נכנס לגוף, ישר מחפש נגיף קורונאי רדום, מעמיס אותו על הגב ונוסע איתו דוּך לריאות. מספיק מסוכן, נכון?" בשעה שמונה בול מתייצבת אירה המנקה שמגיעה להפוך לי את הבית. "תגיד רמי, ראית מה כתבו בפייסבוק?" פולטת חסרת נשימה ומראה לי את הנייד שלה. "אסור לקחת נורופן 50 מ"ג בשום אופן! אלא אם אתה רוצה לחטוף חורונה!" רצה לאמבטיה, חוזרת עם קופסת פלסטיק ומטיסה אותה לפח. "אבל אירה זה נורופן 25 מ"ג לא 50..." "גם זה חולירע לחורונה." אירה הזאת יש לה בעיה של שנים עם האות ק'... "תגידי אירה, יש עוד תרופות חולירע שכתבו עליהם?" תוך חצי שעה העיפו לי לפח מאה שקל טבין וטקילין... "לא יודעת, תיכף בודקת. תרים את הרגליים בבקשה." -- מהכריכה האחורית

עותקים