כדאי לדעת...

מילה במקום - כל היצירות שעלו לתחרות

18 ספטמבר, 2022

אלדד מימון - מקום ראשון

עַל נַהֲרוֹת הַקָּפֶה

וְקָמוּ עוֹד וָעוֹד בָּתֵּי קָפֶה בְּכָל פִּנָּה

וְהָיוּ מְכוֹנוֹת קָפֶה בְּכָל בַּיִת וּמִשְׂרָד

וְכֻלָּם רָאוּ כִּי טוֹב.


וְנִפְתְּחוּ סְפָּא,

עִם מַעַיְנוֹת קָפֶה חַמִּים

וְדִבְּרוּ עַל סְגֻלּוֹת הַקָּפֶה

לְהַצְעִיר אֶת הָעוֹר,

וְהָעֲשִׁירִים הֶחְלִיפוּ

אֶת הֲגֲ׳קוּזִּי בְּקַפוּזִּי

וְכֻלָּם רָצוּ גַּם.


אָז עָבְרָה הַחְלָטָה בַּכְּנֶסֶת,

לְהַחְלִיף אֶת בֶּרֶז

הַמַּיִם הֶחָמִים בְּבֶרֶז קָפֶה.

וְגַם הַיְּלָדִים שָׁתוּ כִּי הָיוּ מֶחְקָרִים

(בְּמִמּוּן נספרסו),

שֶׁאָקָדֶמָאִים שׁוֹתִים יוֹתֵר אֶסְפְּרֶסוֹ

מִשְּׁאַר האוכלסיה.

וְהָיָה רֵיחַ נָעִים שֶׁל קָפֶה בְּכָל מָקוֹם.


אֲנָשִׁים כִּמְעַט וְלֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּמַיִם,

וּמְקוֹרוֹת הָיוּ מֻדְאָגִים,

וְהֵחֵלּוּ פַּיְלוֹט סוֹדִי בְּגוּשׁ דָּן,

לְהַזְרִים קָפֶה גַּם בְּבִרְזֵי המיים הַקָּרִים.

וְהָיוּ הַפְגָּנוֹת שֶׁמַּפְלִים אֶת הַפֶּרִיפֶרְיָה,

וְנוֹתְנִים לָהּ שְׁאֵרִיּוֹת מיים נְחוּתִים.

מְקוֹרוֹת נִכְנְעָה לַלַּחַץ,

וְהֵחֵלָּה לְהַזְרִים קָפֶה מִקַּפְּסוּלוֹת עֲנָק בְּכָל הָאָרֶץ .


כֻלָּם יָשְׁנוּ פָּחוֹת שָׁעוֹת עָבְדוּ יוֹתֵר,

(יְעִילוּת הָעֲבוֹדָה עֲדַיִן

הָיְתָה נְמוּכָה יַחֲסִית לִמְדִינוֹת OECD)

וְעָרְכוּ קְנִיּוֹת בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,

הַכַּלְכָּלָה שִׂגְשְׂגָה ,

כֻּלָּם הָיוּ מְרֻצִּים.


הָיוּ תָּכְנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת,

לְהַזְרִים קָפֶה לַנְּחָלִים הַמִּתְיַבְּשִׁים

וְלַכַּנֶּרֶת כִּי זֶה מוֹנֵעַ הַמְלָחַת הַמַּיִם,

לְפַזֵּר עַל הָעֲנָנִים יוֹדִיד הַקָּפֶה,

לְחַבֵּר צִנּוֹרוֹת וְלִמְכֹּר קָפֶה לְיַרְדֵּן וּמִצְרַיִם וְלָרָשׁוּת

לְעַזָּה כָּרֶגַע לֹא,

בשב"כ חָשְׁשׁוּ שֶׁזֶּה

יַגְבִּיר אֶת קֶצֶב בְּנִיַּת הַמִּנְהָרוֹת.

כֻּלָּם הִתְפַּעֲלוּ מֵהַמּוֹחַ הַיְּהוּדִי.


בְּכֶנֶס אַרְצוֹת הַיָּם הַתִּיכוֹן,

הִצִּיעָה יִשְׂרָאֵל

לַהֲפֹךְ אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן לְיַם הַקָּפֶה

הָרִאשׁוֹן.

כִּי הַתְפָּלָה לַקָּפֶה זוֹלָה יוֹתֵר,

וּמַדָּדֵי הַזִּהוּם הַמֻּתָּרִים בַּקָּפֶה

גְּבוֹהִים יוֹתֵר.


לְבָנוֹן הִתְנַגְּדָה,

וְהַצָּרְפָתִים הַצִּיעוּ

לְהַזְרִים יַיִן אָדֹם,

דַּוְקָא הַטּוּרְקִים וְהָאִיטַלְקִים תָּמְכוּ.


בְּתֵל -אֲבִיב קָמוּ

כַּמָּה מְקוֹמוֹת פַלְצָנִיִּים,

שֶׁקָּרְאוּ לְעַצְמָם "בָּתֵּי מיים",

יוֹשְׁבִים עַל כּוֹס מַיִם בְּשָׁנִים-עָשָׂר

שְׁקָלִים.


לַפֶּרִיפֶרְיָה זֶה עוֹד לֹא הִגִּיעַ.

 

 

גייל גלבוע פרידמן – מקום שני

אֲהוּבִי ~ יָצָאתִי לַמַּטָּעִים.

רָאִיתִי טְרַקְטוֹר מִתְפּוֹרֵר, לְטָאוֹת מִתְחַמְּקוֹת לַשִּׂיחִים, שְׁקֵדִיּוֹת עֲטוּפוֹת יְרִיעוֹת לְבָנוֹת,
שֶׁלֶט 'קָטַפְתָּ פָּגַעְתָּ',
וּמַיִם ~עוֹד מְעַט מַיִם~
שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.


אֲהוּבִי ~ יָצָאתִי לַעֲבוֹדָה.

פָּגַשְׁתִּי לוּאִי וִיטוֹן בְּחֲדָר שֵׁירוּתִים, גְּבָרִים מִתְקָרְבִים לְמַגָּע מְנַחֵם, חִיּוּכִים נֶחְבָּלִים הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי,
כֻּלָּם שְׁפוּפִים,
וּמַיִם ~עוֹד מְעַט מַיִם~
שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.


אֲהוּבִי ~ יָצָאתִי לַהוֹפָעָה.

שָׁמַעְתִּי לַהֲקַת חִמּוּם, זַמֶּרֶת שָׁרָה עַל אִימָּא שֶׁמֵּתָה, בַּקְבּוּק שֶׁל בִּירָה נִשְׁפַּךְ לְיָדִי,
מְתוֹפֵף חָדַר לִי לַגּוּף,
וּמַיִם ~עוֹד מְעַט מַיִם~
שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.


אֲהוּבִי ~ חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה.

חָלַצְתִּי סַנְדָּלִים, תָּלִיתִי אֶת הַתִּיק, נִשַּׁקְתִּי אֶת הַיְּלָדִים, פָּשַׁטְתִּי אֶת הַבְּגָדִים,
וְשָׁטַפְתִּי אֶת עַצְמִי אֵלֶיךָ,
וּמַיִם ~~~

אֵין לָהֶם סוֹף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ליטל ויינטראוב מקום שלישי

בין מים למים
המחשב דלק, על המסך מסמך WORD עם מלל רב, הרגשתי מסוחררת, הרמתי את עיניי וראיתי אותה, צוחקת בפה מלא עם עיניים סגורות, ידיים פרושות לצדדים, רגלים מונפות, נראה שהיא בוטחת בעולם, סומכת ויודעת שהכל פרוש בפניה, הראש שלה מונף לאחור והשיער מתפזר לכל עבר, כאילו היא שולחת קרניים רכות שחוזרות אליה מלאות באור שממלא אותה מהחוץ לפנים, היא קורנת ברגע הזה, המים מתחתיה באים והולכים, הגלים שוטפים את רגליה ומעלים חיוך רחב החושף את שיניה, צבע העור שלה זהוב והעיניים צבע דבש. היא בת האדם הכי רגישה שאני מכירה, מזל דגים, שוחה גם עם הזרם אבל חושבת לפעמים הפוך ממנו וזו הייחודיות שלה, מסלול השחייה שלה שמשתנה ומותאם כל כולו עבורה, חייכתי, היא באמת אהבה.
אנחנו מכירות מעל שנים עשר שנים, והיא הכניסה כמויות של עונג לחיי, אני לומדת ממנה המון, ומנצלת כל רגע למגע בינינו. לצערי היא מתרחקת ממני כבר זמן מה. המחשבות שלי החלו לנדוד לזיכרונות עבר, לימים שבהן היינו נקרעות מצחוק סתם, זה העלה לי חיוך.
דלת נפתחת והנה היא מולי, עומדת עם חולצה לבנה גזורה, שיער נפוח, מתולתל, 'הלוואי ולי היו כאלו תלתלים', חשבתי, היא מביטה בי בעיני הדבש הבהירות שלה, צבע רך ונקי, צלול ומרגיע, אם הייתי יכולה הייתי צוללת לתוכן בעיניי הירוקות שראו לא מעט בעולם הזה ונרגעת. אבל היא לא נותנת לי הרבה זמן. היא ממהרת, ממהרת להעביר מסר חד וברור, קצר וקולע וחוזרת להסתגר. דלת נטרקת ואני נשארת במקומי ומביטה קדימה, על התמונות השמחות.
עיניי חוזרות למחשב, אני לוקחת נשימה ומתחילה לקרוא את המילים הכתובות שחור על גבי לבן, אבחנות, איבחונים, מבחנים, כדורים, טיפולים, רופאות, רופאים, פסיכולוגים, יועצות, גבולות, חברות, חברים, דימוי עצמי, זהות מינית, גירושין, אחיות ואחים, דירות, מעברים, קשיים, מצבי רוח...
מאחורי הדלת שנפתחה קודם בקעו צלילים של 'אדל' בשיר HOLD ON , מולי המסמך המתיש ובעיניי כבר נקוו דמעות, לקחתי דף מהמדפסת וכתבתי עליו שתי מילים והעברתי לה דרך הרווח של הדלת עם הרצפה. כעבור דקה היא יצאה, עם מגבת על כתפה, לא דיברנו, יצאנו מהבית , נכנסנו לרכב ונסענו.
החול היה נעים, התקדמנו ברגליים חשופות, התמקמנו והיא נשארה לשבת, זה הרגע בו לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לבד, האפקט היה מיידי, הקור והמגע של המים גרמו לי לצעוק ולה לחייך, זה הניע אותה לפעולה והיא באה לקראתי, הושטתי לה יד, והיא נענתה בחיוב, טבלנו ונשכבנו בחוץ להתייבש, 'התגעגעתי אלייך' אמרתי לה, 'גם אני' ענתה. היינו זו לצד זו מספר רגעים והיא נכנסה שוב למים ואני הבטתי לשמיים הכחולים ואז עליה, היא נופפה לי עם היד לבוא שוב, צעדתי לעברה ושוב היא נראתה לי כמו פעם, ילדה, ילדת מים מתוקה ושמחה. רק להיכנס למים ולאהוב עד השמיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איריס פשניצה

כשהייתי ילדה החליטו הורי באחד מהימים לנסוע למעיינות החמים בחמת גדר.
בזמן שרבצנו במים החמים באחת הבריכות שמתי לב שאבי מסתכל סביבו והוא נראה שקט ומהורהר שלא כהרגלו.
התקרבתי אליו סקרנית ושאלתי אותו על מה הוא חושב.
הוא נאנח ואמר לי- את יודעת שבצבא הייתי חובש קרבי בגולני.
כן אבא- עניתי לו- סיפרת לי פעם.
במלחמת ששת הימים הציבו אותי להיות חובש בפלוגת הטירונים של גדוד 51 של גולני- הוא התחיל לספר לי.
השענתי את סנטרי על ידי והקשבתי לו.
בימים של טרום המלחמה המתנו כל הפלוגה ביער שנמצא בפאתי קריית שמונה- הוא המשיך.
כשפרצה המלחמה גדוד 51 של גולני התקדם ועלה לרמת הגולן ולחם מול הכוחות הסוריים בתל עזזיאת.
אנחנו, גדוד הטירונים, היינו במאסף.
כשהגענו לתל עזזיאת כבר הסתיימה הלחימה.
אחד החיילים התקרב אלי וסיפר לי שחבר טוב שלי, יוסף מנצור, שהיה חובש בפלוגה ב׳, נהרג בקרב.
פתאום ניגש אלי מפקד הפלוגה, אורי שגיא, ואומר לי: דב, אנחנו שבינו בקרב חיילים סוריים. אני מתקדם עם הפלוגה ואתם תשמרו עליהם בינתיים עד שיבואו לקחת אותם.
נכנסתי לבונקר. החיילים ישבו עם הגב לקיר כשהידיים קשורות להם מאחורי הגב.
התחלתי לדבר עם איתם. הסתבר לי שאחד מהם הוא מפקד תל עזזיאת.
ישבתי לידו והוא סיפר לי שהוא מדמשק, שאבא שלו רופא ושהוא גם רוצה ללמוד רפואה.
עדיין כעסתי, בגלל חבר שלי שנהרג. הוצאתי לו מהכיס את פנקס הקצין, הורדתי ממנו את סמל היחידה והדרגות ושמתי הכל בכיס שלי.
מול השבויים היו ארגזים מלאים בנשק.
ניגשתי לארגז והוצאתי ממנו תת מקלע חדש לחלוטין ולקחתי אותו לעצמי.
השבויים הסתכלו עלי וסימנתי להם לשתוק.
מותר לעשות את זה? - שאלתי את אבא שלי.
הוא צחק. ככה זה במלחמה- אמר.- עושים הרבה שטויות. גם החברים שלי לקחו דברים.
אחרי שלקחו את השבויים המשכנו להתקדם.
פתאום, בלי שהיינו מוכנים לזה, התחילו ליפול עלינו פגזים.
ספגנו הפגזה מטורפת.
היתה פאניקה, הטירונים רצו לכל הכיוונים. צעקות.
לא הבנו מאיפה זה מגיע.
קראו לי לטפל בשני פצועים. זה היה מחזה מחריד.
אחד מהם איבד עין, לשני נכרתה אחת הרגליים.
חבשתי אותם כמה שיכולתי ופינו אותם.
התברר שבבלגן של המלחמה היתה טעות בזיהוי.
זאת היתה אש של כוחותינו.
כשהכל נרגע המשכנו להתקדם והגענו לכאן, לחמת גדר.
הוא מביט בבריכות המלאות במתרחצים המשייטים לאיטם במים החמים, הצוחקים ומפטפטים זה עם זה.
הוא מרים את ידו, מחווה לעבר הבריכות ואמר-
כל הבריכות היו מלאות בגופות של חיילים סורים שנהרגו בקרב .
פה? איפה שאנחנו נמצאים?- אני שואלת בתמהון.
בדיוק פה- הוא עונה- המון גופות של חיילים צפות על המים החמים.יחד עם הריח של הגופרית זה הסריח משהו משהו.
אני מסתכלת על המתרחצים ומנסה לדמיין את המחזה.
זה ממש נורא- אני אומרת לו בצער- נורא ועצוב.
על מה את מדברת- הוא אומר ונראה כמעט מאוכזב מכך שלא הבנתי אותו- אלה היו חיילים סורים. האויבים שלנו. אין לנו על מה להיות עצובים.
אנחנו נצחנו במלחמה.

שלומית כץ יוסיפוב

 

תַּשְׁלִיךְ

לְהַשְׁלִיךְ אֶבֶן לַמַּיִם
וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּאֲדָווֹת
שֶׁנּוֹצָרוֹת סְבִיבָהּ.
מַעֲגָלִים, מַעֲגָלִים,
הוֹלְכִים וּמִתְרַחֲבִים,
כְּמוֹ לֵב
הַשּׁוֹלֵחַ פְּעִימוֹתָיו.
וּמִתַּחַת,
עַל קַרְקָעִית הַנַּחַל,
נֶאֱסָפוֹת אֲבָנִים.
אַחַת וְעוֹד אַחַת,
שְׁלִיחוֹת שֶׁל כַּוָּנָה,
עֵדוּת אִלֶּמֶת
לְרָצוֹן, לְתִקְוָה.

לָלֶכֶת

לָלֶכֶת את הדרֶךְ
בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת
עַל אֲדָמָה חֲשׂוּפָה
הַשּׁוֹמֶרֶת בְּקִרְבָּהּ
אֵינְסוֹף עִקְבוֹת.
לִשְׁכַּב עַל עֵשֶׂב רַךְ
שֶׁצָּעֲדוּ בּוֹ מִלְיוֹנֵי
רַגְלֵי חֲרָקִים דְּקִיקוֹת,
לִטְבֹּל אֶצְבָּעוֹת
בְּמֵי נַחַל זוֹרְמִים
הָאוֹגְרִים בְּתוֹכָם
מַגַּע רַגְלַיִם אֲחֵרוֹת,
לְהַרְגִּישׁ פְּלוּמַת סַבְיוֹן
מְלַטֶּפֶת אֶת הַלֶּחִי
בְּדַרְכָּהּ לְאֵי שָׁם,
לְהִתְמַלֵּא בְּרוּחַ
שֶׁהִגִּיעַ מִמֶּרְחַקִּים,
נוֹשֵׂאת נְשִׁימוֹת
מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים,
לְהַבִּיט בַּשֶּׁקַע
שֶׁיָּצַר גּוּפֵךְ
בַּחוֹל הַחַם,
לְהַשְׁאִיר חוֹתָם.

מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה

מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה, מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה,
בִּגְדֵי תִּינוֹק זְעִירִים,
גַּרְבַּיִם קְטַנְטַנּוֹת,
חִתּוּלֵי בַּד לְבָנִים,
מַגָּבוֹת רַכּוֹת.
מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה, מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה,
חֲלִיפַת קְרַב מַגָּע
עִם חֲגוֹרָה
צְהֻבָּה, כְּתֻמָּה, חוּמָה...
מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה, מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה,
תִּלְבֹּשֶׁת בֵּית סֵפֶר
שֶׁל הַיְּסוֹדִי, הַתִּיכוֹן,
שֶׁל הַתְּנוּעָה.
מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה, מְכַבֶּסֶת תּוֹלָה,
אֶת הַמַּדִּים הַיְרֻקִּים
שֶׁל הַצָּבָא.
הַשָּׁנִים נִשְׁטָפוֹת
עִם אַלְפֵי הַלִּיטְרִים
שֶׁזּוֹרְמִים בְּצִנּוֹרוֹת
מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה,
אַתָּה גָּדֵל
וַאֲנִי אִתְּךָ.
בְּקָרוֹב אֲכַבֵּס
אֶת הַלְּבָנִים שֶׁל
אִמִּי הַזְּקֵנָה.

אייל ברנס

דובדבנים וצמר גפן
רגל אחת שלי מעל הנהר ואל הרגל השנייה מחובר חתול.
חתול אפור, סתמי, כזה שפוגשים יום יום ולא ממש רוצים לאמץ, ובמקום שהוא ימשוך אותי לאחור הוא דוחף אותי קדימה וצועק לי: "קפוץ כבר חתיכת פחדן".
ואני שבכלל יצאתי מהבית עם עשרים וארבעה שקלים ותכננתי ללכת למכולת של דוד כדי לקנות שם קילו דובדבנים וצמר גפן, מוצא את עצמי מביט מלמעלה על נהר גועש ומופתע מנחישותו של החתול שממשיך לדחוף אותי בכל הכוח.
"עצור שניה" אני צועק לחתול, ותוהה לעצמי מאיפה ולמה הופיע כאן חתול שדוחף אותי ממרום ההר לעבר הנהר ההומה הזה. לשמע הצעקה שלי הוא עוצר לרגע, מביט בעיניי, מהנהן קלות בראשו, כאילו אומר לי "אני איתך", וחוזר לדחוף. עוצמת דחיפתו המתחדשת מפתיעה אותי בדיוק כשם שרגע אחר כך הכל נעצר בבת אחת. מבט אחד ימינה מגלה לי שהחתול שעד לפני רגע החזיק את רגלי, שוכב על כיסא-ים כשהוא חמוש במשקפי שמש אופנתיים. בידו האחת משקה דובדבנים עם מטריה קטנה, ובידו השנייה הוא מסמן לי להסתכל אל הנהר, שעכשיו, במבט מחודש הפך כולו לזרם שקט של צמר גפן.
"נו?" שואל אותי החתול.
"מפחד" אני עונה לו.
"ממה אתה מפחד כל כך?", הוא שואל.
"אני לא יודע", אני משיב למרות שבתוך תוכי אני יודע שתמיד פחדתי להגשים את החלום הכי גלוי ונסתר שהיה לי מאז ומעולם, "אולי כבר פספסתי את הרכבת" אני אומר ונוגע בגרעין של אמת.
"מגיל 16 אתה מספר לעצמך את הסיפור הזה" אומר החתול,
"קפוץ כבר לעזאזל" הוא נוזף בי,
"מתי תקפוץ למים ותעשה פעם אחת משהו שלא תתלבט עליו שנים?".
"ואם אני אמות?", אני שואל,
"תשמע" אומר לי החתול ומחייך,
"אני לא מכחיש שזה יהיה מסע ארוך, יהיה לך קשה, אבל תגיד לי",
הוא ממשיך ואומר,
"אם כבר למות ולהיוולד מחדש?, אז לא עדיף מתוך צמר גפן מתוק?".

 

אורי שכטר

דורכות בזהירות אחרי השטיפה, בתאים המרוחקים שאליהם האור כבר לא מגיע, חברה אמרה לי שאם תאנס, היא תתאבד. היא הורידה את המים ושטפה את הידיים, אבל המים זוכרים את המילים שאמרה. בעוד אנחנו ממהרות אל שיעור לשון, המים מתערבלים ונשטפים מן המקום, דרך צינורות מטונפים, אל הים. עוברות שנים, המים מתמזגים וממשיכים, מגיעים אל החוף המואר בו בוערת השמש על נערה אחרת. היא הבריזה מהבגרות ובביקיני היא נכנסת, החבר החדש מחבק אותה מאחור. הוא דוחף והיא נרתעת, והוא לוחש לה באוזן, שאם היא אוהבת אותו היא תתמסר, ותתן לו לנסות. וכשהיא תנסה לשחרר בכל כוחה למען האהבה, המים את הרעידות של גופה סופגים. הם נשארים שם עוד קצת ואז נסחפים פנימה עם הגלים, אל תוך החלק הכהה העמוק שנותר מרוקן מאנשים.
עוברות עוד כמה שנים, המים לכל מקום מגיעים, גם אל החוף של קמבודיה, הרחוק. כפות רגליים אחרות עטופות בחול, את הנעליים היא כבר לא צריכה לנעול, בפעם הראשונה היא מרשה לעצמה להוריד. אחרי הצבא היא טסה לבד, רצתה לגלות מי היא עכשיו, מתבוננת על החוף בכל הנופשים. אף פעם לא הרשתה לעצמה לשחרר, ועכשיו לראשונה היא נכנסת ונותנת לגלים סביבה להסתחרר, אלה הולכים להיות חודשים מתוקים. אותם המים אליה מוגשים, בכוס פלסטיק שביקשה אחרי שהסתחררה מאורות מועדונים, מעובד נחמד אך לא תמים, שמגיש לה מים מהולים. היא שותה כדי להרגיש בסדר, אבל כשהוא גורר אותה לחדר, את הלילה היא תסיים מקיאה את נשמתה לדלי. המים הם סוחבים משקל כבד, מזרימים את המידע מאיפה שאפל, מביאים אותו בחזרה הביתה, אך לא אל חופי מבטחים. הוא מתאדה אל השמיים, ספון בעננים, אבל המשקל לא מאפשר להם לעוף, אז מתחילים הגשמים. וכשבארץ יורד היורה מהשמיים, ניתך אל מטריות צבעוניות בתנועה, הראש שלי חשוף, כי אני שכחתי מטרייה. הטיפות מתפוצצות על הקרקפת, מתגלשות במורד לחיים רטובות, החלקיקים מתערבלים והן גולשות משם אל השפתיים, טעמן מלוח.
השמלה מתכהה בנקודות, בזמן שפיסות המידע מתבהרות, אבל אני לא רוצה לראות, עדיין. זו הפעם השלישית שהדמעות מופיעות היום, והוא עוד לא נגמר. ככה זה היה כל השבוע, ובזה שלפניו. הדרך מטשטשת ואני כבר לא מזהה את הפרטים, המים את כל הפרצופים שוטפים. אני חושבת על איך בבוקר הוא הציע לי מקלחת, ואני רק נענעתי את הראש, כי ידעתי שהמים מחכים. רק כשהגעתי הביתה נתתי לזרם לנקות, לרפא את הדלקות שבערו מתוך האיברים. נזכרת איך כשנדחפתי עוד לתת, כל הרוק בפה התייבש, כי המים עוד זוכרים. המידע זורם איתם, נשמר בטיפות, נקווה בתוכן, ישמר כל עוד יהיו מים חיים. כי עוד אז בשירותים, שתי ילדות שהרימו את התחתונים, לא מבינות אבל בכל זאת מצליחות להפנים, את האזהרות שהמים לוחשים.

רוני ויסברג

השמעתם בעבר את סיפורה של דמעה?
סיפורה של דמעה פשוטה המכילה בתוכה כלכך הרבה מהנראה.
אולי לא ידעתם, אך דמעה היא בעצם כלי.
בדומה לכלי אחסון קטן, דמעה נועלת בתוכה רגש חזק, שנועד להיפלט כאשר הדמעה יוצאת מגופך.
אם זהו רגש עצב כואב, תפלט הדמעה כאשר מוציאה היא את העצב מליבך כיאלו היה הוא פסולת מעיקה.
ואם זהו רגש אושר נשגב, תפלוט הדמעה את ההרגשה כך שכל גופך ירגיש בה ויצחק.

אבל.. משהו בדמעות השתנה..
כבר לא נועלות בתוכן רק רגש חזק, תפוסות הן על ידי דבר מה חדש.
מאוחסן בתוכן, מחכה להתפרץ בפניך הדבר הכי יקר בעולם, שמור ומוגן, אך מרגיש כלוא ולבד..
האדם שלך שאבד.
גם בשמחה וגם בעצבות, נמצא בפנים האדם מחכה להתפרצות.

לפעמים זה מוזר, אך אוהבת היא להרגיש את הדמעות מגיעות. מלוות בעצבות מחלחלת, משתלטת, ממלאת ומכאיבה. כיוון שיודעת שבקרוב תראה את האדם שלה, אליו כלכך התגעגעה. תרגיש אליו הכי קרובה, כיוון שיפרוץ החוצה מן הדמעה. יאמר שלום, מוכר, חיבוק חזק, ויספק את תחושת הגעגוע בגופה.
אל נא תתבלבלו, אין זה קל בכלל, זה כואב ושורף לה כלכך.
אך פוחדת לא להוציא את האדם שלה לאורך זמן מה, מפני שאז שנאה וכעס, ופחד גם כן, פועלים בליבה.
שנאה וכעס עצמי, על הנעילה האטומה. נעילה שמפעילה בשביל למנוע מהדמעות לצאת מתוכה, כיוון שלא רוצה לראות כרגע את האדם שלה, שמח וטוב לה והוא מביא יותר מדי כאב על ליבה, פוחדת היא מדי מן השבירה.
האדם שלה רוצה לומר שלום, רוצה לראות אותה, אשמתו שאליו מוצמד כאב גדול מנשוא כלכך?
כיצד יראה אותה, כיצד יאמר שלום אוהב?
שונאת את עצמה על האגואיסטיות שבה. כועסת על האטימות שבליבה. באיזו זכות בוחרת לנטוש את האדם ולכלוא אותו בתוך גופה. מונעת ממנו לצאת מתוך הדמעה, לצאת לחופשי ולעמוד מולה. מתנגדת ומתכחשת להיותו שם.
אך בניגוד גמור לכך, גם הפחד פועל בליבה. פחד שפועל כאשר פוחדת כלכך היא לשכוח אותו, לשכוח את האדם שלה.
פוחדת לא לדמיין אותו, לא להרגיש אותו סביבה.
ולכן כן היא בוכה. בוכה הרבה, בוכה חזק. כיוון שלא הוגן העולם, אבל רק כך מסוגלת להרגיש מחוברת אליו יותר מכולם. רק כך מסוגלת לראות אותו איתה. בוכה ונשברת, מוציאה דמעה, שמתוכה משתחרר האדם האהוב שלה.

אך סופה של כל דמעה מביא גם תחושת הקלה. שחררה היא מועקה, שחררה את האדם שלה רק לקצת.
מרגישה היא יותר טוב, ועכשיו מחכה לרגע הבא בו יזעק האדם מתוכה, יבקש לצאת לראות אותה, להיזכר בה, כי געגוע חל עליו, ועליה גם.

נעה ישראלי רוזנברג

בואי
נפגש בשדה הירוק
אני ארתיח תה לואיזה בקומקום
את תניחי את שק הדאגות לצידך
ותשעני לאחור,
תעצמי את עינייך בשקט.

בואי
תרגישי את הרוח מלטפת
קרני השמש ישטפו את פנייך
הנשימה תרכך את כל מה שנדחס בך
לילות בלי שינה, או בדידות איומה
או אולי זכרון שנשאר, חי ופועם מהלידה

את שואלת מי את עכשיו
כשילדך כבר אדם בעולם
אחרי שגופו חצב את דרכו מגופך

את שואלת איפה את עכשיו
אחרי שכלו המים ושקט המבול
למה נפשך עדיין לא חזרה

בואי, נעשה לך מקום מבטחים
להשיב את נפשך
לאסוף את מה שהתפזר ברוח
להיוולד שוב כמו עוף החול

בואי

*הריון*

את הולכת על חוף הים
אוספת צדפים
בונה ארמונות בחול
מביטה אל האופק הרחב
כפות רגלייך שוקעות
השמש מלטפת אותך
את נשכבת על החול
ממתינה


*צירים*

את מהססת אם להכנס למים
קו הים מטשטש
הגלים לוחכים בעדינות את רגלייך
קרירות מפתיעה
את עושה צעד אחד פנימה
גלים רכים, עד גובה קרסול
נושמת
עוד צעד והמים מגיעים עד הברך
זה אפשרי
הגלים לא גבוהים, את צוחקת
צועדת פנימה

המים מתגבהים
את חוששת למעוד על סלע
אולי כדאי לצאת לחוף?
גל גדול מגיע וסוחף אותך
את מתכווצת, נרטבת, בולעת מי מלח
ושוב נעמדת
מרגישה את הקרקעית תחתייך
מסדירה את הנשימה
מביטה אל הסירות שבאופק
זה אפשרי
את כבר רטובה עד מתנייך
הגלים מתגבהים
כשאת רואה אותם מגיעים מרחוק,
את לוקחת אוויר וצוללת תחתם.
לפעמים לא מספיקה והגל מתנפץ, סוחף אותך איתו
גל ועוד גל ועוד גל
את מתערבלת
צוללת
נוגעת בקרקעית
מי המלח מעורבבים בנזלת ודמעות
מים ושמיים מתהפכים

למה נכנסת לים? מתי תצאי?
את כבר לא רואה את החוף
הלב פועם הגוף חי
כל גל יותר גדול מהקודם
נדמה לך שזה הסוף שלך
מפה כבר לא תצאי בחיים

לרגע את רואה את השמיים הפתוחים נפרשים מעלייך
ירח גדול וכוכבים
נזכרת שוכחת ושוב נזכרת
גל גדול שוטף הכל


*לידה*
את ים.


*פוסט פארטום*
*
הים פולט אותך עירומה אל החוף
כסירה טרופה
את שרועה על החול
אצות וצדפים בשערך
המלח צורב בבשר
דם, חלב וזיעה מעורבבים
גופך רועד מהמאמץ
לבך משתולל בתוכך
חיים.

תינוקת קטנה מונחת על חזך
נושמת




אני כמעט לא כותבת עלייך
למרות שאת כבר כל כך פה
על אחיותייך הקפדתי לכתוב במחברת מיוחדת
מתי התהפכו
מתי החלו לזחול
‏מתי בקעו שיניים

את נצמדת אליי עכשיו
יונקת, בוערת מחום
התעוררת בבכי וקראת לי "אי-מא" בשתי הברות
אני מצמידה את הגוף החם אליי
מנמיכה את עוצמת המסך
את מסתכלת עליי בחושך,
הגוף נרגע לאיטו


שמעתי אמהות שאומרות שהכי קשה להן
השלב הזה של הטרום-מילים
לשחק במשחק הניחושים
להבין משפת הגוף ומסוג הבכי
מה את מבקשת

ואני
נאחזת באין-מילים
בחיבור הבלתי נפרד
טרום הגדרות
יודעת את זמניותו

היום בשיא החום נדחסנו ארבעתנו במרפסת
לבריכה המתנפחת שבה נולדת
לצנן את השרב
כמו לוויתן גדול מוקף בשלוש דגיגוניות
ישבתי במים
את התעקשת לעמוד ולהתיז מים
יש לך כבר קוקו שהופך אותך לילדה
לפני רגע צללת מתוכי אל המים החמימים

אני נאחזת ברכות
הכל בך רך כל כך
אצבעותייך והגומה בסנטר והשקעים בידיים
והטוסיק השמנמן
אני מנשקת ומכווצ'צת אותך
לוחשת לך מילות אהבה
מסניפה את הראש שלך
שמסריח מזיעה תינוקית

נראה לי שאניק אותך לנצח

****

אני כמעט לא כותבת עלייך
למרות שאת כבר כל כך פה
על אחיותייך הקפדתי לכתוב במחברת מיוחדת
מתי התהפכו
מתי החלו לזחול
‏מתי בקעו שיניים

את נצמדת אליי עכשיו
יונקת, בוערת מחום
התעוררת בבכי וקראת לי "אי-מא" בשתי הברות
אני מצמידה את הגוף החם אליי
מנמיכה את עוצמת המסך
את מסתכלת עליי בחושך,
הגוף נרגע לאיטו


שמעתי אמהות שאומרות שהכי קשה להן
השלב הזה של הטרום-מילים
לשחק במשחק הניחושים
להבין משפת הגוף ומסוג הבכי
מה את מבקשת

ואני
נאחזת באין-מילים
בחיבור הבלתי נפרד
טרום הגדרות
יודעת את זמניותו

היום בשיא החום נדחסנו ארבעתנו במרפסת
לבריכה המתנפחת
שבה נולדת
לצנן את השרב
כמו לוויתן גדול מוקף בשלוש דגיגוניות
ישבתי במים
את התעקשת לעמוד ולהתיז מים
יש לך כבר קוקו שהופך אותך לילדה
לפני רגע צללת מתוכי אל המים החמימים

אני נאחזת ברכות
הכל בך רך כל כך
אצבעותייך והגומה בסנטר והשקעים בידיים
והטוסיק השמנמן
אני מנשקת ומכווצ'צת אותך
לוחשת לך מילות אהבה
מסניפה את הראש שלך
שמסריח מזיעה תינוקית

נראה לי שאניק אותך לנצח

****

יפית שחר

מים חיים
שפיריות שמזכירות אהבה
שבע פעמים טובלת
כמו אישה דתייה

כי אצלי האלוהים קרוב לאדמה
ולסלע שלפני רגע
מעדו עליו רגליי

איש אחד אומר לי
על הלבנים כן לדרוך
כל השאר לא כדאי

ואני החלקתי נכון
הפעם נושמת לרווחה
חייבים להחליק לפעמים
אני אומרת בקול
מתיישבת על הסלע
רגע של טוהרה
בתוך הכאוס הגדול

בוא ואפתח לך שער
ונצעד יד ביד
אל הים
על החוף
בוהים באופק
סופגים צבעים
כי כאן המשמעות של החיים

בוא נצחק מול גלים
נדמיין צורות
נאהב ונצחק ונבכה
ונשתה מלא
ונתנשק ונביט

בואי למעיין
אל הסבך הנסתר
שיעטןף אותנו כמו רחם
נכנס למים קפואים
נבהה ברטט של עלים
נברך שפיריות לשלום
נהיה באפריקה
ונשיר מנגינה שיוצאת בלי לדעת
נהיה נימפות לרגע בלי בגדים
כי זוהי משמעות החיים

וכשהמציאות תטפח על פנינו
וכשהקצב לא יתאים
כשניכנס ללופ של סיפורים
נחזיק בפתקה חוויות
כאלה קרוב ללב
כי שם משמעות החיים

כמה רגש אני מוצאת
בכמה קרשים של עץ מחוברים
ובינהם רווחים.
כמה זכרונות שעולים לי
מקרשים פשוטים

1984 "החוף השקט" חיפה
אבא וילדה ואחות
שוחים בלב ים
מאמץ נעים כזה בגוף
שבסופו עוד קצת מאמץ
והופ אני על הרפסודה
מרפה ונשכבת על הגב
בין שמיים למים
ומתחתיי קרשים פשוטים
מנגינת גלים
שקט מתפשט בתוך גוף
שעדיין מהדהדת בו
תנועת הגפיים

2021 טיילת נהריה
כבר לא ילדה
אישה
צועדת בחברת נשים ,
חברות לב

והנה רפסודה
מונחת על החוף
שוב מציעה לי להרפות

גם בתוך ים סוער,
תמיד יהיה לך אי של שקט
זה כבר שלך
היא לוחשת לי

ואני מחובקת ומחבקת
קרובה אלי , אליהן
אל כמה קרשים פשוטים
ואליך אלוהים


עוד שיר:
כמה שקט אני פוגשת בטיול רגלי
סמוך לבית הקברות
לרגע תוהה אם להשאר
הרי הנטיה הטבעית היא לא להתקרב

ובכל זאת אני פה
מול שורה של ברושים גאים
מפרידים בין נחל לקברים

עוצרת להקשיב לגוף
שמבקש שקט
לנפש שמבקשת להשמיע קול פשוט גרוני שמבטא
אני

הגוף מבקש טפיחות לצוץ מבין
רעש גואה
מזיזה פחדים
חוזרת לברושים שמספרים לי על קהילה ויציבות

זוג צעירים עובר לידי מטייל בנחל
האם הרגע הזה שלהם יביא עוד רגעים של יחד
האם יבחרו לשזור שבילים לשביל רחב אחד
ואולי קבר ליד קבר
כמו שגוף ליד גוף
מונח

ובינתיים ציפורים של זמן שקיעה
קולות של מכוניות על כביש ראשי
בית ארעי ומשפחה שמחכה לשובי
ובתוך כל זה
אני

שרון וקסלר-לנדבר

במקום

למידבר יש את הצהוב שלו
תיירים שבאים מגוונים של קור
זריחה מוקדמת מדי
ואני, תן לי רק כחול של גלים
צחוק מתגלגל של ילד
שמתקרב פעם ראשונה למים
שקיעה מחבקת געגוע

געגוע

קרח
היא ביקשה
אומרים שזה עוזר
לשתות את התמיסה
המעלית הורידה אותי
המוכר הושיט לי כוס מלאה של
קרירות אבל עם הרבה אמפטיה
אין צורך לשלם אמר
ואני עליתי עם תקווה
לפנימית ה'
בלי לדעת
שעוד כמה ימים
אהיה מים אבודים


אם
אם היית נותן לי מים
הייתי משקה אותה
מסתכלת בעיניה
ומבקשת שתישאר
עוד טיפה
אם היית נותן לי מים
הייתי שוטפת את דמעותיי
ורוצה רק עוד רגע של
צחוק מתגלגל
קלידים של פסנתר
חיבוק מהודק

חן זיידנר כספי

אני אהיה האוקיינוס שלכם (על אמהות ומהות)

גם אחרי סוף ימי
אהיה אוקיינוס שלכם

בעין כחולה אפורה
אפזר רמזים על סופה שקרבה
איישר אדוות גלים סוערים
אפסל לכם מפרצים מוגנים

בינקותכם, בבגרותכם ואפילו בזיקנתכם

אבוא מקופלת באוושת גלים
לוחשת אמת על דורות מצפים
על הורים וילדים מקופלים
בתוך קונכייה רוחשת חיים

אשוב ואעטוף את בגרותכם
ברגעי אכזבה, בשעה של תקווה
בקפל שלווה מתוקה וסמיכה
בין יבשה ליבשה

גם כשלא אהיה פה
תמיד אוותר
ברסיסים זוהרים של גל מאחר
בזכרונות ילדותכם
בשכחת בגרותכם
בחותם שישאיר בחול כאבכם

בעסיס שיטוף מפירות הצלחה
בתוך האלבום וגם בכריכה
בתוך החלק החם והרך של כל אהבה

אלי סיטבון

 

מתפכח לאט

בחריקת בלמים
עצרו לנו את החיים
המגיפה טרפה הכל
לנשום בחוץ כבר לא יכול
ובשעה שניסיתי להבין את המשחק
שינו לנו את הכללים וגנבו את הארנק

מתפכח לאט, לאט מדי
החיות שבחוץ אוכלות אותי חי
ולא רואה איך כל זה יגמר
מפחד שבסוף עוד נתפורר

במטוס שמתרסק
עוד כמה רגעים
על מה הייתי מצטער
שלא עשיתי בחיים?
שלא היה לי את האומץ לקום ולצעוק
לצאת מהנוחות ויותר לא לשתוק

מתפכח לאט, לאט מדי
החיות שבחוץ אוכלות אותי חי
ולא רואה איך כל זה יגמר
מפחד שבסוף עוד נתפורר

בעולם של שקרים ומזימות
האמונה מחזיקה רק שתי דקות
במידע העצום שנאגר
אני טובע ולא מוצא דבר
לא מוצא דבר

מתפכח לאט, לאט מדי
החיות שבחוץ אוכלות אותי חי
ולא רואה איך כל זה יגמר
מפחד שבסוף עוד נתפורר

בחריקת בלמים
עצרו לנו את החיים
המגיפה שינתה הכל
לנשום בחוץ כבר לא יכול

 

שנה חדשה

שנה חדשה הגיע
מה היא מביאה?
עוד אחת כזו מוטרפת
כמו זו שרק עברה?!
כי שום דבר כאן לא רגוע
ובעומק רוחשים
גלים, גלים של עוד אירוע
שיתפוצץ לי בפנים

עברו עשרים שנה ועוד המגדלים נופלים בלי סוף
ואיך ביום כיפור עבר אותו מטוס ממש מעל הראש
הזיכרונות המודחקים מאלו שאיבדו הכל ואז בנו
ויש לי את פחד שהרדיפות האלה לא פסקו

פתאום עולה בי געגוע
לבית הספר היסודי
בלי לדעת כמה רוע
ושכל העולם נגדי
ובין טילים לבין הוירוס
יש כל כך הרבה שקרים
שבונים כאן את המיתוס
ומלבים את הפחדים

עברו עשרים שנה ועוד המגדלים נופלים בלי סוף
ואיך ביום כיפור עבר אותו מטוס ממש מעל הראש
הזיכרונות המודחקים מאלו שאיבדו הכל ואז בנו
ויש לי את פחד שהרדיפות האלה לא פסקו

שנה חדשה הגיעה
ועל אף כל התקוות
החיים קורים בינתיים
ויש גם נפילות
אבל מתוך ייאוש ופחד
כמה ניצנים בוקעים
שמנחמים אותי מעט
ואולי יהיו פרחים

 

פיני בוימל

נַחַל תַּנִּינִים

הַחֹרֶף בַּדֶּרֶךְ
וְאַתָּה לְאָן?
גּוֹנֵב מַחְסֶה בְּלִי רוּחַ,
בְּלִי מַיִם,
בְּמָקוֹם לָעוֹף עַל הָאֵרוּחַ,
לָצוּף עַל הַבְרָכָה שֶׁל הַשָּׁמַיִם.
צָפָה בְּעִרְבּוּלֵי הַסְּעָרָה,
שֶׁכֹּחַ לְרֶגַע לָמָּה בָּאתָ,
הִתְבּוֹנֵן בְּטוֹב וְגַם בָּךְ,
הַגֶּשֶׁם וְאַתָּה
כָּל טִפָּה שֶׁתִּנְחַת עַל גּוּפָךְ,
נוֹשֵׂאת מַסַּע שְׁנוֹת אוֹר.
מִשַּׁב כָּל רוּחַ בִּשְׂעָרְךָ
מַשָּׂא נְשִׁימָה וְקוֹר.
בְּמָקוֹם בּוֹ אַתָּה נִמְצָא
בִּזְמַן שֶׁבּוֹ אַתָּה שׁוֹהֶה
יְשָׁנָה סִבָּה להשתלוו.
כִּי אֵיזֶה בְּרֵרָה נוֹתְרָה לְךָ?
בַּלֵּב
הַחֹרֶף
יַגִּיעַ
הַגֶּשֶׁם
וְאַיְתוֹ
הַבְּרָכָה.
הַנַּחַל
יוּצַף
בְּטוֹב.

גִּשְׁמֵי תְּנוּעָה וּבְרָכָה

טִפּוֹת שֶׁל תְּחִלַּת חֹרֶף,
מַכְתִּימוֹת בַּבֹּץ בְּתוּל אֶת הַבְּגָדִים,
מְדַוֵּשׁ חַזֵּק יוֹתֵר,
רוֹצֶה לְהַגִּיעַ,
וְרִידִים פּוֹעֲמִים.

נְתִיבִים חֲלָקִים,
בְּדִיּוּק מִתְנַקִּים,
מֵרֶפֶשׁ שֶׁל קַיִץ וּסְתָיו,
הָעֲנָנִים מִתְמַתְּחִים,
גְּרָבַי נִרְטָבִים,
וַאֲנִי
אִתָּם
בִּתְנוּעַת סְחִיטָה.

הִתְכַּבַּסְתִּי מַסְפִּיק,
גַּרְתִּי בַּתִּיק,
עַכְשָׁו אֲנִי צָף בְּרִיק הֶחָלָל.
בְּמַצַּב רוּחַ גָּשׁוּם,
חֲצִי רָדוּם וְעָרֹם,
מִתְעוֹרֵר וּמוּכָן
לָקוּם.
אֲבָל לָמָּה לִי לָרוּץ,
מָה מְחַכֶּה לִי בַּחוּץ
שֶׁאֵין לִי
כָּאן,
בִּפְנִים?
ייקוּם?
שֶׁעָמוּם.
הִשָּׁאֵר וְאֶרְאֶה לְךָ,
יָדַע קָדוּם,
כַּדּוּר חוּט פָּרוּם,
שֶׁבִּקְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לַיְלָה.
תִּרְאִי לְאָן פְּנֵה דּוֹדֵךְ
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים,
אָנָה פָּנָה וְהִגְשִׁים,
חֲלוֹמוֹת עַתִּיקִים,
גִּלְגּוּלֵי רְעָמִים,
מַזְלְגוֹת בְּרָקִים מְאִירִים,
שֶׁנּוֹבְעִים בְּתוֹכוֹ
בְּשֶׁצֶף
בְּקֶצֶב,
בְּרֶצֶף,
קֶצֶף,
טֵרוּף מָהוּל בְּכֶשֶׁף,
וְתָכַף,
רוּחוֹת הַקָּרָה שֶׁבַּדֶּרֶךְ,
יְצַנְּנוּ זֵעַת חֶזְיוֹנוֹתַי.

כְּתִיבָתִי תַּמָּתִי

יְכֹלֶת הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי,
מְעוֹנֶנֶת כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם.
טִפִּין טִפִּין, אוֹת אוֹת.
מְשֻׁנֶּנֶת כְּמוֹ הָרוּחַ הַמְּנַשֶּׁבֶת,
חוֹתֶכֶת וּמִנְּסֹרֶת
לְתָוֵי מִצָּב רוּחִי.
אוֹתִיּוֹת מְטַפְטְפוֹת,
בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי הַטּוֹפְפוֹת
בִּלְתִּי נִתְפָּסוֹת, נוֹזְלִיּוֹת,
כְּמוֹ חֹרֶף,כְּמוֹ סוּפָה
עַל זְגוּגִית הַמָּסָךְ.

בִּזְמַנּוֹ, כָּתַבְתִּי כְּדֵי לִדְמֹעַ.
מֵחֹסֶר בְּרֵרָה,
מִצֹּרֶךְ שֶׁל מֵעַיִן לִנְבֹּעַ.
אַךְ בִּזְמַנִּי, כִּכְלוֹת שָׁנָה שֶׁל סֶכֶר,
כּוֹתֵב הַיּוֹם, בְּשֶׁצֶף הַשֶּׁבֶר,
אֶת הַקּוֹצֵף, בְּלִי לִקְבֹּעַ
סִבָּה אוֹ רָצוֹן,
בְּלִי אָגֶ'נְדָּה חֲמוּמַת סֵבֶר,
לֹא לִפְנַאי, אוֹ לְלָצוֹן,
מִיֵּאוּשׁ לַטֵּרוּף,
מֵאִישׁוֹן לְקִיצוֹן,
כּוֹתֵב עִם הַגַּב לַקִּיר,
כְּנִרְדַּף אָסוֹן
רָטוֹב,
חָשׁוּךְ וְקָרִיר,
לְעַצְמִי, מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר
אֶת עֲצָתִי,
אֶת עָצְמָתִי,
אֶת עַצְמִי,
זוֹכֵר?

טל מינקוב

 

יָם יַבָּשָׁה

וְלִפְעָמִים רוֹאִים חוֹרִים בְּסִירָה
מַיִם חוֹדְרִים וְהַחוֹף רָחוֹק
אַתְּ בּוֹכָה
ולפעמים עוֹמְדִים שָׁעוֹת בְּרוּחַ הֹקַר
כְּמוֹ מְחַכִּים שֶׁיָּבוֹא עוֹד גַּל
וְלִי אֵין מְנוּחָה

אֵיך לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי עָף
רוֹאֶה אֶת הַיָּם, מְרְחָבִים שְׁחוֹרִים
אֲפֵלָה
אִם מַמְשִׁיכִים- לְאָן הוֹלְכִים?
אֵין לִי מַפָּה
אֵיך לִפְעָמִים מֻכְרָחִים לַחֲזוֹר
לִנְקֻדַּת הַתְחָלָה

עוֹד תַּרְאִי
בְּסוֹף יָם- יַבָּשָׁה
מִגְדַּלּוֹר לָבָן וְנָתִיב חֲזָרָה

וְלִפְעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מְאִירָה
הָעֲנָנִים מְשַׁבְּשִׁים אוֹתוֹת
מְצוּקָה
מַיִם רַבִּים עָבַרְנוּ כְּבָר וְאֵין סִימָן
אוֹ רְמָזִים שֶׁהַחוֹף קָרוֹב
לֹא רוֹאִים אֲדָמָה

גַּם אִם נִרְצֶה, אוּלַי צָרִיךְ לְוַתֵּר
שְׁנֵינוּ רוֹאִים- הַגַּלִּים גְּבוֹהִים
וּכְבָר אֵין כָּאן בְּרֵרָה
אוֹ שֶׁחוֹתְרִים אֶל תּוֹךְ סְעָרָה
אוֹ לַמְּצוּלוֹת

יֵשׁ לִי תְּחוּשָׁה חֲזָקָה
שתמיד בְּסוֹף יָם- יַבָּשָׁה
מִגְדַּלּוֹר לָבָן וְנָתִיב חֲזָרָה

 

מִתַּחַת לַמַּיִם

סְפִינַת דַּיָּגִים
שְׁחָפִים חַגִים
תּוֹתָח צִלְצָל אֶת קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ
לִוְיָתָן כְּחוֹל לַסִפּוּן מוּנָף
נְהָמָה

רַכֶּבֶת נוֹסְעִים בְּעוֹלָם דִּמְיוֹנִי
שָׁטָה בֵּין טִיחַ
חָצַץ וּמְכוֹנוֹת
אֲנָשִׁים- הַרְבֵּה
רֵיחַ פְּלַסְטִיק נִדָּף
דָּמְמָה

תַּיָּרִים יָפָּנִים בְּטִיּוּל מְאֻרְגָּן
מִתּוֹךְ קְרוֹנוֹת זְכוּכִית בּוֹהִים
וּכְמוֹ חוֹשְׁבִים:
"מַהֵר"

צָרִיךְ לִצְלֹל יוֹתֵר
לְהַקְשִׁיב לַנֶּפֶשׁ מִתַּחַת לַמַּיִם

מְכוֹנִיּוֹת זוֹחֲלוֹת עַל כְּבִישׁ עָיֵף
חֲלִיפוֹת מְחוּיָּטוֹת
מִּזְוָדָה מְהֻדֶּרֶת
פַּעַם אַחַר פַּעַם
אוֹתוֹ הַמִּרְדָּף
אַחֲרֵי מָה

תַּיָּרִים יָפָּנִים בְּטִיּוּל מְאֻרְגָּן
מִתּוֹךְ אַקְוַורְיוּמִים נוֹהִים
וְשׁוּב רוֹצִים
יוֹתֵר

צֶמַח הקוֹלֶאוּס

יֵשׁ בְּךָ מַסְפִּיק
תֵּן לָעוֹלָם לְחַבֵּק אוֹתְךָ
תַּצְמִיחַ שֹׁרָשִׁים
תַּאֲרִיךְ גִּבְעוֹל

יֵשׁ בְּךָ דִּמְיוֹן
בּוֹ אִי אֶפְשָׁר לָגַעַת
תַּבְטִיחַ שֶׁתּׅנְצֺר
אוֹתוֹ

כָּכָה זֶה בַּטֶּבַע
גַּם לְצֶמַח הקוֹלֶאוּס
בָּרוּר אֵיךְ לִגְדוֹל
עֲלֵה וָעוֹד עֲלֵה
אַתָּה רַב-שְׁנָתִי מָלֵא
גַּלֵּה

יֵשׁ בְּךָ הַכֹּל
עַכְשָׁו תְּחַבֵּק אֶת עַצְמְךָ
רַק צָרִיךְ אוֹר
צָרִיךְ מַיִם

יֵשׁ בְּךָ צְבָעִים
שֶׁלֹּא דָּהוּ עֲדַיִן
תַּבְטִיחַ שֶׁתִּזְכֹּר
אוֹתִי

כָּכָה זֶה בַּטֶּבַע
גַּם לְצֶמַח הקוֹלֶאוּס
גָּוֶן אֲפַרְסֵק
עֲלֵה וָעוֹד עֲלֵה
אַתָּה רַב-שְׁנָתִי מָלֵא
עֲלֵה

 

ענת מיטלמן

 

מסע מים לים /

לגור בעיירת עולים קטנה , עם רוחות חזקות במיוחד , בשל מיקומה
על הר צחיח .
לגור בבית חם ונפלא קטן ואוהב .
לחכות כל שנה לחופשת הפסח – למסע מים לים.
בת ארבע עשרה וזו השנה הרביעית , אורזת בתרמיל בצבע חאקי גרביים
ומכנסיים , סוודר בצבע כחול , כובע טמבל וספר אהוב . משחת שיניים
וסבון בחפיסת נייר מצאו מקומם בתיק רחצה מהוהה , וההתרגשות
יושבת עמוק בלב מציפה מדי פעם את פני .
לא לשכוח לקחת בקבוק מים ריק , מזכוכית עוד בטרם ימי הפלסטיק .
לעטוף אותו היטב במגבת קטנה שלא ישבר .
למה בקבוק מים ? למלא אותו במי הכנרת ולשפוך אותו בים התיכון.
זהו המסע , מים אל ים , להמתיק את המים המלוחים במתיקותה של הכנרת.
בבוקר אורזת את הכריכים הטובים שהכינה אמי ורואה את חתיכת החלבה
הטמונה בינהם , לשמח.
עולים למשאית יושבים שורת ילדים שמחים מול שורה אחרת , אולי אפילו
יותר שמחה . שרים על יופיה של הארץ מתרגשים כל כך, עוד מעט נגיע
ונרד מהמשאית נאכל את הכריך הטעים וגם תפוח , ואז... כל אחד יתקרב
לכנרת הצלולה בזהירות לא להרטיב את הנעליים שצריכות לשמש אותנו
בכל המסע, עם בקבוק הזכוכית העטוף במגבת או בסמרטוט.
נמלא את הבקבוק במים המתוקים השקטים הללו.. הם יהיו עמוק בתרמיל
ויצאו לאור בעוד יומים וחצי שנגיע לים התיכון.
הכריך נאכל ואף חתיכת החלבה נבלעה , התפוח היה מתוק ביותר , וחבילת
סוכריות חמוצות עברה מאחד לשני , לקינוח.
הבקבוקים התמלאו במים ובאהבה ונטמנו בזהירות בין הבגדים מחכים
לתורם.
מנפנפים למשאית לשלום נשוב ונפגש עוד יומיים . מתחילים את המסע לים
התיכון.
הדרך יפיפיה האוויר צלול כיאה לאביב , ציפורים ופרחים מלווים אותנו.
חוצים גאיות ועולים על הר , צופים משם על נופי בראשית.
בלילה מוצאים את שקי השינה (נזהרים על בקבוק המים ) וישנים באולם
ספורט מדיף ריח של כדורי רגל ישנים.
בבוקר ממשיכים בדרכנו לים התיכון וחוזר חלילה , חרציות בצד הדרך
פרגים שאחרו לפרוח ואוויר מיוחד צופן סוד. הכריכים התחלפו בקופסאות
שימורים , והתפוח בתפוז עסיסי.
הולכים בטור בשירה , שומעים ברקע את המדריך שלנו , מחכים לראות את
הים הכחול.
עוד לילה ועוד אולם גדול , ושוב השק שינה , ובקבוק מים מחכה בסבלנות..
הבוקר הפציע ההתרגשות בשיאה , מגלגלים את השקים , אוכלים ארוחת
בוקר ומתחילים את היום השלישי .
שירה בוקעת והשמחה גואה עוד מעט עוד מעט ...
חופי ים התיכון מתגלים מולינו בחוף אכזיב היפיפה , התרגשות גדולה
למראה הכחול השקט הממתין לנו , רק לנו.
יושבים מעט להשיב נשימה , ואז נשלפים הבקבוקים ממעמקי התרמיל הדהוי .
הבקבוק חמים בידי המתרגשות .
תכף נתקרב כולנו נער ונערה – הבקבוקים יפתחו , וישפכו בכל פכפוך למים
המלוחים ויביאו ברכה.
וכך היה , המים הצלולים מהכנרת נשפכו לים התיכון , מנסים ולא במעט
להמתיק אותם, המים נבלעים באדוות רכות, ואנו כמיטב המסורת מושיטים
אצבע וטועמים.. ונדמה שהים קצת פחות מלוח.
יושבים עוד זמן מה, אוספים צדפים ואבן חלקה מחוף הים
הנוצץ מרגישים גבורים על המסע שהושלם. הימים שניהם יחכו לנו שנה
שלמה עד שנחזור לבקרם.
המשאית ממתינה בחזרה הביתה לעיירה הקטנה ולבית החמים המחכה.

רויטל וייס

בעיניים מכוסות:
בעיניים מכוסות, קיבלת את הגל
שנושא בתוכו חיים.
שברי צדפים , רסיסים של סלעים,
חול וחיים, נכלאו בשערך.

בעיניים מכוסות, צללת לקרקעית הים, בועות וחיים בתוכו.
דגיגונים ואצות, חלקים של פסולות,
זוהמה עטפו רגלייך.

בעיניים מכוסות, אנושות שואבת, לוקחת, הורסת, מזהמת.
מליחות דמעותייך משתלבות עם הים.
עם החיים.

 

 

 

 

 

רונן בן ארי

 

הכול מים

גל הולך וגל בא בסוף הכול באמת מים וקו דק שמפריד
ורק אצלי כמו משוגע בין הים ובין שמיים כל מה שטוב גם מפחיד

והשנים שעברו ואלה שיבואו מתנות של הלב
אני חוזר עכשיו אלי נותן להן לשקוע אין עוד פחד בכאב

פזמון :
כ מ ה א ה ב ה לב פתוח עולם בלי גאווה

גל הולך וגל בא בסוף הכול באמת מים וקו דק שמפריד
שתי ידיים אוחזות מסתכל לך בעיניים חוזר הבייתה תמיד

והשנים שעברו ואלה שיבואו מתנות של הלב
אני חוזר עכשיו אלי נותן להן לשקוע אין עוד פחד בכאב

פזמון
X 2

 

חוגגים סליחה

היום אני עוצר כבר לא בורח
אחרי כל השנים אני לך סולח
עם כל מה שהיית מה שרציתי עבורך
בוא היום לחגוג איתי סליחה

מפליג על הגלים שסוערים בי
הדרך שעשיתי כל כך שונה מדרכך
כל מה שציפיתי היה שלי ולא שלך
בוא היום לחגוג איתי סליחה

פזמון:

עשרים שנה עברו מאז שהתראינו
אני אדם אחר כל כך שונה ממך
כל מה שלא היה אף פעם בינינו
ומה שכן, כבר הזדקן, איתך


עוצם את העיניים ושוכח
אחרי כל המילים אני לך סולח
נזכר איך שבכיתי אחרי המכתב ממך
בוא היום לחגוג איתי סליחה

פזמון

לא ידענו לאחוז יד ביד
לא הבנתי שאני ממך נפרד
עדיין זה היום שבו אני מזמין אותך
ביחד לחגוג איתי סליחה
איך לא ידעתי להיות שם בשבילך
איך לא אמרתי שאני אוהב אותך
עדיין זה היום שבו אני מזמין אותך
ביחד לחגוג איתי סליחה

פזמון

היום אני עוצר כבר לא בורח
בשקט הגדול אני לך סולח
אחרי כל הכאב אני בוחר שמחה
היום אנחנו חוגגים סליחה

חלום על קו המצוק

עומד על קו המצוק
מול רגלי מביט בו
רוחות קלות נוגעות בי
נהר של כאב זורם תחתי
מנשבות בו רוחות מרפאות
רגלי נאחזות בקרקע
שולחות שורשים לרגבי האדמה
קרן שמש בינות לעננות חול
מנצנצת מכה את עיני
סנוורים
הידיים נשלחות מעלה
ענפים ועלים נשלחים מגזע עייף
האופק מווריד
הערב יורד
גזע עייף עוצם עיניים

מול רגלי הקו שנמשך
אל התהום, אט מתפורר נקטע
העץ העולה עומד חזק ויציב
מחזיר אותי אל היום
יצירת חיי, מים זכים
השקו את שורשיי
תנו משב רוח קלה להפיח בעלי
מראה ירוק לענפי
רוח של אושר באת היום
אלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אפרת סטרטינר

 

מה כבר ביקשתי

מָה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי?
מְעַט קְרִירוּת
וְרוּחַ קְלִּילָה
שֶׁתַּרְגִּיעַ
וְתָבִיא פִּסַּת חֶמְלָה
וְשֶׁקֶט לַלֵּב.

וְעָנָן שֶׁיְּכַסֶּה חֶלְקָהּ צְרוּבָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ
וּמַשָּׁק כַּנְפֵי צִפּוֹר נוֹדֶדֶת
וְנֵרוֹת חָצָב.

וְטִפְטוּף
וְרֵיחַ גֶּשֶׁם.
וְיֶלֶד מְדַלֵּג בְּמַגָּפָיו
בֵּין שְׁלוּלִיוֹת,
בְּצַהֲלוֹת צְחוֹקוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל:
אִמָּא,
הַיּוֹרֶה הִגִּיעַ.

 

קוסטה ריקה- פרידה

קוֹסְטָה רִיקָה.
בָּאת מוּלִי וְהִתְנַפַּצְתְ בִּי
גַּלִּים גַּלִּים, שֶׁל יוֹפִי
אֵין לוֹ סוֹף.
פָּרַצְתָּ קַוֵי מִתְאָר לִבִּי,
עָשִׂית בּוֹ אַהֲבָה וְעֹנֶג,
הִתְפַּעְמוּת דּוֹהֶרֶת,
בּקֶצֶבְ טְרוֹפִּי מְשֻׁגָּע.
מִלֵּאת עַד גְּדוֹת
נַהֲרוֹתַי, מַיִם רוֹגְשִׁים
רַכִּים כְּשּׁוּפִים,
שִׁירַת עוֹלָם, נִגּוּן הַטֶּבַע
וְהַלֵּב.

הָיִית לִי
שְׁלֵמוּת הָרְגָעִים שֶחַלְפוּ
בְּתוֹכִי, וּפָסַעְתִּי אֲנִי
בְּתוֹכָם, יוֹם
יוֹם.
הִשְכַּנְת בִּי פִּיּוּס
בֵּין סָך מְלוֹא
חֲלָקָי.

הֲיִי שָׁלוֹם,
אַתְּ בְּלִבִּי לָעַד.
רָגַשְׁתְּ דַּרְכִּי,
הוֹתַרְתְּ בִּי סִימָנִים.
חָדַרְתְּ אֶל חֶלְקִיקֵי נַפְשִׁי
בִּסְעָרָה וְרֹגַע,
בְּעָצְמַת הַלַהַט וְהַשֶׁקֶט
אֶל עֹמֶקּ הַמָעוֹף
עַל פְּנֵי שָׁמַיִם הַכְּחֻלִּים
מִכְּחוֹל.

וְהוֹד קְדֻשַּׁת יָפְיֶיךָ
הוֹתִיר אוֹתִי אִלֶּמֶת
וּנִפְעֶמֶת
וַעֲנָוָה, אֶל מוּל שְׁלֵמוּת
פְּלָאַיִך.
וְשֶׁקֶט מְזֻקָּק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לימור ברנע

טיפות חיים

בטני התפוחה
מקשה הליכתי.

נשימותיי קצובות ואיטיות,
אני בחודש התשיעי להריוני הראשון.

מתהלכת בעולם כמו על עננים,
מכוסה אגלי זיעת שלהי חודש יולי.

ירידת המים תפסה אותי בהפתעה, בבהלה
ורגליי התכסו במימי רחמי.

לידה טבעית, פראית, יצרית,
ללא משככי כאב
ואני טבולה באמבטיית מים
כעובר ברחם

דמעות אושר
זולגות על לחיי
נטעמות בקול הבכי של בני, בכורי

טהרה

מים, יסוד החיים בעולמנו,
מקור ברכה

בבריאת השמיים
נפרדו מים עליונים,
ותחתונים
מעל ומתחת לרקיע,
מי שפע שקשה לעולם להכיל

הגשם יורד עלינו ומצמיח יבולנו,
נותן לנו חיים, על פני הקרקע

והאדם, אדמה הוא,
מייצר קונפליקט בין חומר לרוח,
ומים מתערבבים ברגבים והופכים לבוץ
וכך גם נפשנו..

גם בנחל ובנהר
זרימה נובעת, אינסופית,
של רוחניות האדם
והכל בם, זורם ומבעבע

רק מקווה מים טהורים,
מטהר את הטמאים,
מביא לניקיון גוף ונפש ולהתעלות רוחנית

מחזוריות האישה, העונות, החיים, היטהרות -

והמים אומרים שירה.

ממלוח למתוק

רגלינו צועדות,
הולכות עוד ועוד,
שעות וימים,
חבורות ילדים
ונוער בין שבילים,
בטיול מ -ים לים.

עברנו מחופי הים התיכון
דרך ערי חוף משתנות,
הרצליה, נתניה, חיפה ונהרייה,
צעדנו שעות
בתוך נופי המים, הגלים והחול החם

בסוף ימים ארוכים,
הגענו, ברגליים צורבות ופנים אדומות,
לחופה של הכינרת,
ימה קטנה, יחידה,
אגם בודד וקסום בארץ ישראל.

וגופנו עייף וליבנו שמח
ועינינו נפערו בהשתאות מיופים של המים.

כך עברנו מים לים וממים למים,
ממלוח למתוק צעדו רגלינו
ושמח ליבנו בנוף ילדותנו,
ים ארצנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מיכל ורד

 

זרימה נעימה

עוד רגע שוקעת באדמה
אך אש בעיניים ואויר בנשימה
יד מושטת למצוא נחמה
קולי נאלם, ליבי שממה
והנה לפתע - זרימה נעימה
מיים חיים
מגלידי נשמה
להסחף עם הזרם
לצוף בדממה
לא לטבוע
לא לשקוע
נשימה, נשימה.

 

בוקר

הכאב שנדחק בשעות האור
מתגנב אט אט בעלטת הליל
חודר בפתחי חלומות
מעיר
לא נותן מנוח
משכימה.
טיפות הטל על חלוני
מטשטשות את זריחת החמה
רחש המים בקומקום
מבחין בין חשיכה לזריחה.

 

ראובן רפ

היה נדמה לו שהוא שומע טיפטוף של מים. כמו מברז דולף. התמכר לצלילה של כל טיפה. לכל טיפה היה צליל מיוחד. חד. טיפות צוננות. הוא חש את המים על לשונו. מעולם לא היו למים טעם כה משכר.
הכל התחיל בבוקרו של יום קיץ . שרוליק בר עלה על הטרקטור בדרכו אל הכרם לעוד בדיקה שנהג לערוך בעצמו בכדי להחליט אם הגיעה עת בציר. הוא לא סמך על ה"מומחים" של משרד החקלאות ושל היקב. התבונן בקפדנות על צבע הענב. מחץ בין אצבעותיו ענבים בשלים וטעם את התירוש הניגר לפיו. ככורם ותיק, דור שלישי לכורמי בנימינה, ידע שהוא צודק. השיטה שלו עובדת.
היום היה צפוי להיות שרב כבד. שרוליק הקדים לצאת. עמד לפניו יום גדוש פעילות. סיור בכרמים. בדיקת המתיקות. בחינת הטפטפות והשקייה אחרונה שלפני הבציר.
היום יבדוק גם מה מצב באר המים העתיקה שבחלקתו. זאת שסבו הקים וכבר שנים איננה בשימוש. לאחרונה, בשל הצמצום בהקצבת מי ההשקייה, חשב שכדאי לבדוק אם ניתן להשמיש את הבאר מחדש.
כשטעם את הענבים ידע שהגיע הזמן. מחר או מחרתיים יתחילו לבצור. הוא יצלצל לחאלד שיארגן את קבוצת הפועלות שלו. בבציר הממוכן הוא לא האמין. חלק מחבריו רכשו בוצרת במשותף והציעו לו להצטרף. הוא סירב. "אני ממשיך לבצור כמו פעם" אמר להם. "כמו שאבא וסבא שלי לימדו אותי".
כאשר הגיע לבאר השמש עמדה ברום השמים. יום לוהט. הבאר היתה בנויה לבנים ומכוסה במכסה מתכת רחב שבחלקו כבר התגלו חורי חלודה. הוא הרים את הכיסוי בזהירות. נשען בעדינות על מעקה הלבנים, מציץ אל הבור השחור והעמוק שמתחתיו. הוא ראה את סולם הברזל המקובע לדופן שמולו. התלבט אם לרדת למטה. המשאבה כבר מזמן מקולקלת.
בעודו מתלבט, מצא את עצמו מנסה לאחוז בשברי הלבנים המפוררות שהתרסקו תחת כובד משקלו. הוא נחבל מקיר הבאר ומסולם המתכת , וצנח בחבטה אדירה אל התחתית היבשה.
לרגע היה המום. מרוסק וכואב בדק את חלקי גופו. "איך זה קרה?"
כתפו לא היתה במקומה. יד שמאל בערה משריטה עמוקה שנחרצה לכל אורכה. טיפות דם סמיכות ניגרו מראשו והרטיבו את גבו.
שרוליק גישש אחר הטלפון הנייד שלו. ניסה להתרגל לאפלה ששררה בתחתית.
שרהל'ה לא היתה מודאגת. נכון ששרוליק הבטיח לחזור עד 1500 "בערך". אבל, ה"בערך" שלו היה מאוד גמיש. השעה היתה כבר 1630 כאשר החליטה להתקשר אליו. השיחה עברה מייד לתא הקולי. "זה מוזר" תמהה "הסוללה נגמרה לו?"
כששרוליק התעורר הרגיש שכל גופו כואב. הוא נחת על אבנים גדולות ועגולות שהיו בתחתית הבאר וחשב על כך שאיש אינו יודע שהוא כאן. הטלפון שלו התרסק בנפילה ודמם. הוא היה צמא. צמא מאוד מאוד.
השעה היתה כבר 1700 כששרהל'ה התקשרה לגרשון, מזכיר הועדה החקלאית. חבר קרוב של שרוליק. "הוא לא חזר עדיין מהכרם- אמרה - היה אמור להגיע כבר לפני שעתיים".
שרוליק הרגיש שהוא בוער. השפתיים סדוקות והגרון יבש. הוא שמע את טיפות המים וחש אותן על לשונו. כה צוננות היו. טעימות ומרוות. אבל, שפתיו נותרו יבשות והגרון חרב.
גרשון אירגן קבוצת חיפוש. "זה לא אופייני לשרוליק" אמר בינו לבין עצמו.
לשרהל'ה הבטיח "לשרוליק היה פנצ'ר והסוללה נגמרה. אני טס לכרם ומביא אותו צ'יק צ'ק".
הירח היה גדול ועגול כשאיש יחידת החילוץ הגיע לתחתית הבאר. שרוליק היה דומם וקר.

 

אורי רוזן

מהים הוא בא אליי
לקחת את כל כאביי בשתי ידיו
נגע בנימים של נשמתי
ואז עזב

לקח אותי איתו לים
הפלגנו לחמה שנעלמה במערב
נישק אותי עד שכל העולם עצר
ואז עזב

ואני נשארתי
גדולה כמו היום
אך גם הוא אינו גדול מספיק
לכל געגועיי
ואיני יודעת
מה יותר מפחיד
לפגוש בו שוב
או לא לראות אותו יותר תמיד

הוא מצא אחת אחרת
לאחוז קרוב בשתי ידיו
וכל כאביי חזרו אליי
כשהוא עזב

מאז השמש לא שוקעת
כי אהובי רחוק עכשיו
והגלים בים עצרו ביום
שהוא עזב

עמרי בלאו

סתיו

שמש נעימה של בוקר מחממת את הגב
מזכירה שעוד לא חורף
שמש נעימה של סתיו
רוח משיטה שלכת על גלי אבק צהוב
ותפרחת מכופפת בצידיו של הרחוב.

שמש נעימה של בוקר מחממת את הגב
מכריזה שעוד לא חורף
זמן טיול עד אור כוכב
שלל צבעים מקן האופק מתפרצים עד קו החוף
אנשים תרים בלי דעת את האור שברחוב.

ואני אל תוך כל אלה
קצת פרוע
קצת שפוף
כשהסתיו קורא בדרך ״בוא ללכת לאיבוד״

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זיוית קורנבלאו

כְּשֶׁתַּחַזְרִי

כְּשֶׁתַּחַזְרִי אֶקַּח אוֹתָךְ לְכָאן,
זֶה כְּמוֹ קַפְרִיסִין, כְּמוֹ יָוָן,
אֲפִלּוּ יוֹתֵר, כִּי מְבוֹדָד וְצָלוּל וְאֵין עֵרֶךְ לַזְּמַן.
אֶצְלֹל תַּחְתַּיִךְ בַּמַּיִם הַצְּלוּלִים, אֲחַבֵּק אֶת רַגְלַיִךְ, אֵת בִּטְנֵךְ,
בְּמֵי מֶלַח אֲנַשֵּׁק אֶת שְׂפָתַיִךְ
וְהֵן יִמְתְּקוּ לִי כְּשׁוֹקוֹלָד.
כְּשֶׁתַּחַזְרִי
אֶקַּח אוֹתָךְ לְכָאן,
אֶל פִּסַּת גַּן הָעֵדֶן,
לֹא הַרְחֵק מִבֵּיתֵךְ, מִבֵּיתִי.
כְּשֶׁתַּחַזְרִי
אֶקַּח אוֹתָךְ לְכָאן,
וּבַכִּוּוּץ הַקַּל שֶׁבֵּין גַּבּוֹתַיִךְ לְאַפֵּךְ
תַּבִּיטִי בִּי בְּמַבָּטֵךְ הַכָּחֹל, הֶעָמֹק, הָעַז.
כְּשֶׁתַּחַזְרִי
אֶקַּח אוֹתָךְ לְכָאן
אֲלַטֵּף אֶת גַּבֵּךְ הַנָּח,

אַעֲבִיר רֶטֶט בִּבְשָׂרֵךְ
וַאֲנָחָה בְּתוֹכֵךְ.
כְּשֶׁתַּחַזְרִי
אֶקַּח אוֹתָךְ לְכָאן וּמַשָּׁב הָרוּחַ יְלַטֵּף אֶת עוֹרֵךְ וְיִמְסֹר אֵלַי אֶת רֵיחֵךְ
כְּשֶׁתַּחַזְרִי
אֲחַבֵּק אוֹתָךְ בִּמְלוֹאֵךְ
כְּשֶׁתַּחַזְרִי
אֵשֵׁב עַל הַחוֹל וְאַבִּיט בָּךְ פּוֹסַעַת בִּמְתִינוּת,
כְּאַפְרוֹדִיטָה הָעוֹלָה
מִן הַיָּם.

 

 

 

 

 

***

 

רְאִי, עֵץ מַבִּיט מִתּוֹךְ מֵי נַחַל צְלוּלִים

הָעֵץ יְרֹק עַד
הַנַּחַל קְצַר מוֹעֵד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פז ארבל

עוד בילדותה, כשהסבירו בגן
איך כ"שאבא ואמא ממש אוהבים"
אז מתמונה של שני הורים במיטה שוכבים, פתאום מופיעה בבטן של אמא נקודה ואת כל השאר - היא עוד תגלה ותדע.
משום מה מכל הסיפור
נשאר דבר אחד מאוד ברור, כמעט עובדה-
היא נקודה.
אחת מתוך מליונים שמסתובבות פה על הכדור, לכל אחת מהן עולם ובכל זאת,
היא יכולה לראות את עולמם של אחרים.
ולפעמים
היא אפילו נכנסת אליהם
רק קצת
ומיד יוצאת
חלק מהנקודות בעולם, רוצות להתרחב,
להשאיר חותם.
גדול יותר מגודלו של העט המצייר אותן.
כל כך גדולות שעכשיו הן מסוגלות לצייר עוד נקודות בעצמן
ואולי אפילו לפרוץ את גבולות הדף.
אבל היא, כאילו צויירה בכלל בעפרון.
לא מחפשת לגדול,
מתנחמת בכמות הנקודות הקיימות סביבה, נעלמת בשולי דף הנייר
ממש באזור בו הוא כבר מתחיל להתקפל ולהתעגל כלפי מעלה ככזה שהפכו בו לכאן ולכאן פעמים רבות.
היא מנסה לא לגעת בשאר הנקודות שלא לצורך.
נעלמת בתוכן עד שמרחוק, בכלל לא ניתן לראותה.
היא דווקא אוהבת להיות נקודה.
בתוך עולם הנקודות מסתובבת לבדה,
תמיד מתנחמת באותה עובדה -
כשיש כל כך הרבה נקודות
קשה להמציא בעיות
שעד עכשיו לא היו קיימות
לפחות
לעוד אחת מליוני הנקודות.

 

 

 

פז ארבל


ריחוף מחשבות
הן יורדות כמו עלי השלכת
אך לעולם לא יגיעו אל הנחלה
האדמה מטה מתרחקת
והן נסחפות ברוח שהייתה פעם קלילה.

מתחרקות מתקרבות
נשאר רק לקוות
להצליח לתפוס לפחות אחת שכזאת
אם לא מחשבה אז מילה סימן או אות
כך הן עם הרוח משחקות.

את עומדת בעין הסערה
לא מצליחה לתפוס
זקופה אל מולה פעורה
.מביטה בה מן הצד כסערה בתוך כוס

כל יום דומה למשנהו
ועם זאת השינויים רבים
אי אפשר לגעת בכלום
.ובדרך רבים ההולכים

הם אומרים שאת לא בסדר
הם טוענים שאת נראית שונה
אצלך בראש אין סדר
.רק חוזרת אותה מנגינה

מחשבות
אגדות
רגשות
הרים של תחושות
.גיא צלמות של תשובות

מאבדת
לא מוצאת
מה לך ולהיות חלק מעולם שכזה
שמישהו יוציא אותך מהסיבוב הזה
אולי זו חייבת להיות
את בעצמך בין מיליוני הבריות
.אולי רק לך הכוח הזה לחזור ולחיות.

לא ביקשתי אהבה בלי תנאים.
כי יש לי לא מעט כאלה להציב.
לא מבקשת לי מקלט או מקום לחזור
אין לי צורך שתרפא את שמכאיב.

אני לא רוצה שתאהב אותי
אהבה עיוורת
אולי רק מהפחד שיום אחד תתעורר
ותגלה את האמת המכוערת.

לא מחפשת שלמות
כי אין לי כזו להציע בתמורה
אך כן מאמינה באושר
ושזה יגיע במהרה.
יש לי מקום לעוד
בתוך הלב
כבר למדתי איך לחזור ולעמוד
גם אם כואב

הפסקתי לחפש
כי איך אפשר
כשלא יודעים בדיוק מה מחפשים
בינתיים אני צופה ולומדת, בעיקר על עצמי.
אצטרף, כשיתאים.

ענבל מלמד תמיר

הוא למד בבית ספר רגיל
וגר למרגלות הגליל
צעד באותו שביל
לא השמיע אף צליל
רק ישב וניגן בחליל

יום אחד בעליל
צעד לו בשביל
יוראי שגר בגליל
כשלפתע שמע את הצליל האחד
אותו לא שמע מעולם

היה זה צליל מיוחד במינו
של מים סוערים וקינה
אולי היו אלה דמעות השתיקה
ואולי היה זה הים

פתאום מכל עבר
הופיעו כמו דבר
מאות יצורים ואף טל

היו שם היפו גמל ותנשמת
קוף נמלה וארנבת
אך יותר מהכל
נדהם לגלות
דולפין נמצא על יבשת

הוא סיפר שאצלם שם במים למטה
לא חשוב אם יום זה או לילה
ברגע שנשמעת נגינת החליל
של יוראי שגר בגליל
יוצאות במחול כל בנות הים
היפות שבממלכת הדולפינים

זוהר שניאור

אולי בחורף יירד מספיק גשם

אל תוך חדר השינה חודרות קרני האור מהחלון, על מיטה זוגית שוכב לו לבדו יעקב בן השמונים. ליעקב שיער לבן, הוא לא גבוה ולא נמוך, עורו שחום מעט ויש לו כרס קטנה.
יעקב פוקח את עיניו ומתיישב על המיטה. אל חדרו נכנס ראג', המטפל שלו, ''גוד מורנינג, אתה לאכול?'' יעקב מהנהן ''אני הולך לשטוף פנים ואז אוכל'' ''אוקיי אבא ג'עקוב'' . יעקב לוקח את מקל ההליכה שלו שנמצא ליד המיטה והולך לכיוון השירותים, בדרך נתקל בתמונה שתלויה על הקיר, בתמונה זוג צעיר ביום חתונתם. ''מי אלה?'' שואל יעקב. ראג' ניגש אליו ''אתה ואישה שלך''. יעקב מביט בתמונה עוד כמה רגעים וממשיך לכיוון השירותים.

ראג' מפנה את הכלים מארוחת הבוקר ויעקב מדליק את הרדיו בסלון. ''היום אנחנו ללכת לתקווה, הולידיי'' צועק ראג' מהמטבח. ''מה?'', ''שנה חדש'' אומר לו ראג' ויוצא מהמטבח. יעקב מהנהן ושוקע במחשבות בזמן שראג' עונה לטלפון. יעקב מחייך, לוקח את מקל ההליכה שלו ומתקדם לכיוון הדלת. ראג' מבחין בו ''אבא ג'עקוב, לאין הולך?'', ''לנחל, לעשות תשליך, זה הזמן'' עונה יעקב. ''אבא, חם חם, לא טוב. טוב נשאר בבית'', ראג' מסיים את השיחה ומתקדם לכיוונו. הוא מושיב את יעקב בספה ומגביר את הרדיו. ''לא הולך אבא. אני כבר חוזר'', ראג' הולך לשירותים ויעקב נותר לבדו בסלון, הוא לוקח את מקל ההליכה שלו ויוצא מן הבית''.

''שרב כזה לא ראינו שנים רבות בתקופה הזאת בשנה. נקווה שלקראת כיפור נתחיל לראות את הטמפרטורות צונחות, אבל כעת אנחנו מצפים לראש השנה שרבי שכמוהו לא ידענו שנים רבות. נחזור עם דיווחי התנועה לאחר השיר ''בשנה הבאה'' האזנה נעימה''

ראג' יוצא מהשירותים, הוא מסתכל בטלפון שלו במשך כמה שניות, ''גוד סונג ג'עקוב''. ראג' מרים את מבטו לכיוון הספה הריקה ומבחין כי יעקב איננו. הוא קורא בשמו, מחפש אותו בכל הבית ומבחין כי הדלת לא נעולה. הוא פותח את הדלת אך יעקב כבר לא נראה באופק.

ראג' מתקשר לתקווה ''אבא לא בבית, הלך'' תקווה נשמעת לחוצה מצידו השני של הטלפון ''לאין הלך?'', ''אבא אמר נחל תשכיח'' עונה ראג'. ''ראג', זה מחר לא היום ואיך לא ראית אותו יוצא?!? טוב טוב, אני מכבה את הגז ונוסעת להביא אותו''.

יעקב הולך עם מקל ההליכה שלו ופונה לשביל הכורכר המוביל אל הנחל, הוא מנגב את אגלי הזיעה ממצחו ומביט באכזבה על הנחל היבש, כמה שלוליות קטנות שפעם היו נחל. הוא מתיישב על הספסל הנמצא על גדת הנחל ומביט בו בעצב. דמעות מתחילות לזלוג מעיניו.
תקווה מגיעה אל הנחל, היא מתקרבת לספסל ומתיישבת לצידו של אביה הבוכה ''אבא, מה קרה?'', ''פעם היינו מגיעים לפה כולנו, אני והדודים שלך... הנחל היה יפה, היו באים מכל הארץ לראות. עכשיו הנחל הלך... גם אמא שלך הלכה... כולם הלכו''. תקווה מביטה באביה כמו בבנה הקטן, היא מנגבת את דמעותיו עם כף ידה ואומרת ''אולי בחורף יירד מספיק גשם והנחל יחזור להיות כמו פעם'' היא משתהה לכמה שניות וממשיכה ''בוא אבא, כולם צריכים להגיע כל רגע. ישי ייקח אותך מחר לבריכת הדגים אצל כהן, תלכו עם הילדים'' הוא מחייך ומחבק אותה.

תקווה עוזרת לאביה להיכנס לרכב ומביאה לו בקבוק מים ''תשתה אבא, חם היום''. היא מתניעה את הרכב ובאותו הרגע טיפת גשם קטנה יורדת על שמשת הרכב.

מנשה מוזס

ניר נעמד מתחת לזרם המים הקרים, ונתן לעצמו כמה שניות להתאושש מהקור המפתיע. "יש מצב שהיום, זה יגמר לטובתי" חשב בליבו.
שעתיים לפני כן הוא היה משוכנע כי אין סיכוי. למרות שהבוקר התחיל ברגל שמאל הוא לא התייאש ולא ויתר. "יום שלישי זה היום של ההקפה הגדולה, ואולי היא תבוא גם הפעם" הזכיר לעצמו בעודו לוגם קפה ראשון של בוקר. הוא שלח מבט חטוף אל התיק שהשאיר מתחת למדרגות רק בשביל לוודא שלא חסר דבר. עוד מהימים של שחיות הבוקר, שם בעתלית, הוא היה מקפיד לוודא שיש משקפת, ומגבת. עם השנים הוא צירף לרשימה גם זוג סנפירי שחיה קצרים ומצוף. את המצוף הוא רכש רק אחרי שילדה מהחוג של הקיבוץ התנגשה בו, כשהיא מנסה את מזלה על הגלשן.
רגע לפני שהוא עלה על האופנוע, בדק ניר שוב באפליקציה את מצב המים. "אין ברירה, ואין תירוצים – יאללה לים".
רבע שעה אחרי הוא החנה את האופנוע על-יד מחסן הסירות בחוף ופסע לעבר המים, כשהוא מבטיח לעצמו כי הפעם הוא מתפנק על בורקס גבינה בסוף המשחה.
לאט לאט נכנס למים, בעודו מנסה לדחות את הרגע הזה שהקור של המים מציב בפניו. "יש רק דרך אחת להיכנס לים" נזכר במשפט של מנחם, מאמן השחייה של היחידה – "תן קפיצה וישר תתחיל לשחות, אחרת זה קר נורא".
כשהגיע לאי הדרומי חש פתאום כי שוב פעם המצוף זיהוי נשאר בחוף. "אבוד" חשב לעצמו "לא נורא, גם ככה אין יותר מדי גולשים בשעה הזו". ממש על יד האי השני הוא קלט אותה. הוא עמדה לה בגאון על הסאפ וחתרה בנחרצות מערבה, לעומק הים. מבט נוסף, וניר קיווה שאולי הפעם זה יצליח. היא בקושי העיפה אליו מבט.
"יום שלישי פעמיים כי טוב" הרהר בליבו " ננסה את מזלי בחוף". הוא עצר ונתן לה לחלוף על ידו. עם המשקפת וכשכול גופו במים לא היה לה סיכוי לזהות אותו, אבל מבחינתו מה שחשוב היה לוודא שהיא בסביבה. כל שנותר לו זה להספיק לסיים את ההקפה עד לאי הצפוני ולהגיע כמה שיותר מהר לחוף. "עשר דקות ואני בחוף".
בלי לחשוב יותר מדי, הגביר ניר את הקצב ולקח נשימה כל תנועה רביעית. "טוב, אני חותך מכאן ועולה לחוף, אחרת אין לי באמת סיכוי". בתנועות אחרונות תוך שהוא מתנשף נמרצות, גמע את המטרים האחרונים ועבר להליכה. "אל תתלהב יותר מדי, בכל זאת עברו עשרים וארבע שנים מאז" הזכיר לעצמו את מה שהיה ידוע.
ואז זה קרה, היא פשוט לא שמה לב. הקייט חתך אותה והעיף אותה לים תוך שהיא צורחת בכל הכוח. האינסטינקטים שלו היו חדים. הוא זינק לים, ובתנועות שלא היו משאירות סיכוי גם למרק ספיץ, חתר בכל הכוח לעברה.
חצי דקה אחרי, הוא שלף אותה מהקרקעית לעבר הסאפ ומייד החל לבצע החייאה. כמו שלמד בקורס. עוד דקה שנראתה כמו נצח חלפה לה, והיא פקחה את עיניה הכחולות. ליבו של ניר החסיר פעימה. מה הסיכוי שהיא תזכור אותו?
"ניר?" היא לחשה באפיסת כוחות "ניר מקבוצת 'שיבולת'? זה אתה?"
בהמשך, על כוס קפה במרפסת, אחרי שאילה התאוששה, הם השלימו פערים ורעננו זיכרונות מהקיבוץ. להפתעתו היא עקבה אחריו כל השנים. וכשהבינה שזה החוף שלו, חיפשה בכל דרך לגרום לו הפעם, שלא כמו אז בתיכון, שישים לב אליה.
"יש מצב שהיום, זה יגמר לטובתי" חייכה לעצמה.

גיא זך

 

יום אחד
כל זה יהיה סיפור שאספר לך
רחוק ומתוק כמו יומן נעורים

אספר
איך הרגיש להיות גבעול בשדה
ואיך ביום זיכרון רציתי לשכוח
והגלים
שטפוני תמיהה
עד כי לא יכולתי יותר לבקשך
או לבקש כמותך

אלא רק להמתין
על החוף
לבואך

איני כותב שירה

מתעבר בה
מתעלס באותיותיה
מתאהב נוכחותה
נמצא בבלעדיה
פשוט כמו שלכת
דומם היער לאחר לוויה
טבעי כמו כאב
בין התווים ולא רק עליהם
לא מדויק לא ידוע לא כותב
הנולדים נשפכים מדלי זעיר
ובתוכו אַדְוַת עולם
שאינה זוכרת
כי נאספה בידיים רוויות
מהנהר הגדול
השוצף ללא הפסק
איני כותב שירה
אני פשוט אוהב
ללגום

~

בכל בוקר סוגר רכון ראש ביִרְאָה
דלתותייך
ויוצא מפתנך

ודליי, אשר מלאים עד הסף
סיתותי אצבעותייך
מתרוקנים חרש חרש
עת צועד איתך בלעדייך

ואני, משקה את עצמי במימייך
אשר נהיים דמדומי דימויים
וכל אלו
בשר שפתייך
רוך ידך
עומק עינייך
הצוק שהינך
מקשטים את מרצפות מדרכותיי
עד שיובש איום מאיים על לשוני
ואני מחיש צעדיי בתקווה שימהר גם הזמן ביחד איתי
אך הוא מדדה ומדוד אחריי

וכך בתום יום אני שב, רצוץ, קמל, כָּמֵהַ
עם ברק בעיניים
אל מבצרך
אל מעיינייך
אל באר נשמתך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דודי אדלר

 

ביצת ענבר

אדם בתוך ענבר רואה,
אדם עוטה גלימת אבק.
התר כפתור ליבו הומה,
נושא ידיו ולא ניתק.

אדם עוטה גלימת אבק,
אותה לפשוט, אדם בוכה.
הסר הדוק מתוך עיניו,
נושא ליבו, ליבו נושא.

אדם מתוך ענבר יביט,
אורות, כתמים, הבהוב נרות.
הבהר צללים, לכלוך וטיט,
ניגון חייו מתוך דמעות.

אדם חולם, רוקד ושר,
אל ים צלול גופו דוהר.
הסר בגדים, ביצת ענבר,
נרות יפים, אורות אשר...

ממדבר מתנה

רוצה לצאת למקום ציה,
רוצה ללכת למדבר.
רוצה לקבל מתנה,
רוצה (לא) לדעת דבר.

כמה לחול,
כמה לרוח;
כמה לעץ
ורוצה לנוח.

כמה לגבע,
לעין ולסוף;
כמה לטבע,
שואף לאין סוף.

הגמיעני מכדך
יהמיון גלי,
הרווה צמאוני
אל חי.

אחות פנימית

את אחי אנכי מבקש,
חול וקודש דם ואש.
ומכל מקום ומכל שעה,
תתעורר ערגה, תקשר נימה,

פתיתים מדומים ניצוצות כבירים,
נפגשים, מתחברים,
יצירת החיים;
ממקור הגוף נחצבים,
ישרים, נמסים, מתחברים, עגולים,
תמימים ושלווים- להביא את בן דוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אור עידו

 

**בין מים למים**

בין מים למים
כתבתי לי שיר;

לימיני
כוס זכוכית
שקופה
אגלים צוננים עטופה
לזכר
מעיין הנובע בי.

לשמאלי
ספל על צלוחית
סדוקה
אדים מעטרים את השפה
לזכר
נקודת הרתיחה שלי.

ובינהם יושב
אנוכי
טיפות מלוחות זולגות על לחי
לזכר
יצירה נוטפת מתוכי
מבקשת
לצאת לאויר;

בין מים למים
כתבתי לי שיר.

**מים לא מתים לעולם**

אחי הגדול סיפר לי
שמים לא מתים לעולם
מים
הוא אמר
הם אמני אשליה במהותם.

בכל רגע נתון
אנו קיימים
בין המים תחתינו
לאלה מעלינו,
נושאים מים בתוכנו
מבפנים.

מים לא מתים לעולם
רק משנים צורתם
ואז חוזרים.

**דמעות מתוקות**

רק השמים בוכים דמעות מתוקות.

והנבט הקטן
מרים ראשו
להתקרב.

 

גפן מורג

 

נשימה עמוקה לפני הקפיצה
באופק נראה כי נותרת בודדה
מתוך הנהר יצא אהובך
עם כתמי דם ללכלך את ליבך
מתוך טיפות המים
ישתקפו פחדים
וביתארך הזרם
כך גם חייך
ובין עונות השנה
לפי חוזק הזרימה
ימדד ליבך האוהב.

וצמודות, צמודות הן כפות ידיי
וגדולות, גדולות הן.
שפכי אשר על ליבך
שפכי כי סכר אני עבורך
דאגה אנא הסירי מליבך ,
אל הפריעי לו לפעום
הוציאי כל טיפה וטיפה
עד שבעיניך תראי בידיי
זרימה.
זרימת החיים הלו היא
זרימת אהבה ללא גבולות
התפרצי לחיי
אנא ממך
הם משתוקקים אותך
להשקות.

אהובתי, אהובתי היבשה
מרוב תשוקתי ולא טיפת מים בודדה
בך נשארה.
ופחדתי, פחדתי מהיום הזה
כי לראות אותך נאחזת
זהו מחזה קשה.
בוכה אני עכשיו
ושומר כל טיפה עבורך
קבלי אותן
הן נוצרו בזכותך ובגללך.

 

עינת רויכמן

 

קולומבוס

לְהַפְלִיג אֶל הַלֹּא נוֹדָע
וְלַעֲגֹן בְּתוֹכִי אֶת הָאֱמוּנָה
שֶׁלֹּא הַכֹּל כָּאן הִתְגַּלָּה,
וְיֵשׁ עוֹד יַבֶּשֶׁת אַחַת לְפָחוֹת
שֶׁמְּחַכָּה לִי
עַד שֶׁאֶחֱצֶה אוֹקְיָאנוֹסִים בִּלְתִּי נִרְאִים.

הִשְׁתַּקְּפוּת

בְּכָל מָקוֹם אָדָם פּוֹגֵשׁ עַצְמוֹ צָמֵא.
וְאִם אֵינוֹ צָמֵא
לֹא פָּגַשׁ עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת
אֶלָּא הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ בְּמֵי הַנַּחַל הָעוֹמְדִים.

נֵס

הָרִאשׁוֹן,
רָאָה אוֹתוֹ נִפְעַר וְנִכְנַס.
הָאַחֲרוֹן,
רָאָה אוֹתוֹ נִסְגַּר, וְהֵבִין שֶׁנִּגְמַר.
הַשְּׁאָר, וְהֵם הָרֹב הַמַּמְתִּין,
לֹא יֵדְעוּ לְעוֹלָם,
שֶׁגַּם נֵס
צָרִיךְ דֶּלֶת פְּתוּחָה
כְּדֵי לַעֲבֹר,
וּמִישֶׁהוּ שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ
בִּשְׁבִיל לִגְדֹּל.

רחל בוים-ברקאי ואליעזר בוים

תנינים ותמסח

נחל תנינים, או כמו שקראנו לו, נחל התנינים, עם הא הידיעה, זרם עימנו לאורך כל ילדותנו. ואנחנו זרמנו איתו. אנחנו - ילדי בנימינה.

לאורכו, מבויש משהו, השתרך נחל תמסח, שעד היום קוראים לו הואדי, אחיו הקטן של נחל תנינים. מבויש וקטן שכן הוא נחפר לאורך הנחלה (נחלת ז'בוטינסקי) למנוע הצפתה בחורף, עת תנינים עלה על גדותיו.
חורף אחד זכור לי במיוחד - זה של חמישים ומשהו. זרמי מים אדירים וגשמים הציפו את כל בקעת שוני ויצרו אגם ענק ורצןף מהמעברה (המחנה הבריטי) בואכה זכרון-יעקב ועד הנחלה, עד דלא נודע נתיבם של תמסח ותנינים. אנשי בנימינה נזעקו מי בעגלתו ופרדתו ומי בטרקטורו, חמושים ביריעות ובשקי תערובת ריקים, להושיע את תושבי המערבה הטובעת.

ילדות הנחל שלנו הסתיימה באיבחה כמה שנים אחר כך. מחפרים, דחפורים, כל מיני די-ניינים ומפלצות עפר צהובות פשטור על הנחל, העמיקו את אפיקו, כרתו את הצמחייה הנפלאה שעל גדותיו - שיחי פטל קוצניים, קני סוף וגומא ועצי ערבה עבותים - ופיזרו ערימות בוץ, עפר ואבנים, בשוליו. קראו לזה ניקוז הנחל. אני זוכר היטב איך מצאתי - בעבודות הסיקול שעשינו עם אבא בחלקת ה"בולקה" שלנו הגובלת בנחל, ממש ליד הגשר, בקצה שדרת הברושים - אקדח חלוד ללא חלקי בעץ שלו. שמרתי עליו וטבלתי אותי בפחית עם נפט להסרת החלודה. היום, אני מהרהר לעצמי, אולי היו עושים סרט או לפחות כתבה, על מי השליח האקדח לנחל, ומדוע.
אבל עד הניקוז, היה הנחל מחוז חלומותינו. הייתי גאה שיש לנו - רק לנו - כל כך הרבה! יש לנו את ההר, יש לנו את שוני ויש לנו את הנחל. דימיתי עצמי לבר מזל, בערך כמו טום סוייר והקלברי פין שיש להם מערה.

בכל שבת היינו הולכים להר וחוזרים עם זרי רקפות, כלניות, נרקיסים ושאר פרחי בר (עוד לא נחקק הצו החשוב והחכם שאסר קטיף פרחים). בגשר הנחל נהגנו להשליך רקפת או קוץ - שיענו שהוא שלנו -אל הצד המזרחי ומהר רצנו לצד המערבי, מחכים לראות את הפרח "שלנו" נישא על מי הנחל ושט לו, אולי עד הים.

היינו הולכים לנחל עד הגשר ויחפים יורדים וטובלים במימיו - למרות אזהרות אימותינו שאפשר לחטוף בילהרציה, שעד היום איני יודע מה זה בדיוק. המים היו צלולים, שקופים וקרירים ואפשר היה לראות בעדם את הקרקעית המסולעת הלא ממש עמוקה וכל מיני דגיגים, סרטנים ושבלולים. כמה מטרים מזרחית לגשר היה תלוי צינור מים עבב, אולי עשרה צול, שהמעבר עליו מגדה לגדה עם ידיים פרושות לצדדים כמו אווירון, היה מבחן אומץ.

כמה מאות מטרים מזרחית לכביש היתה רחבה גדולה ובה דבוקת עצי ערבה רבים - אולי עשרה, עם המון צל,
צנינות נהדרת ורחש פכפוך המים הזורמים. שם ערכנו קומזיצים והדלקנו מדורות, בל"ג בעומר.

בצד המערבי של הגשר, לכיוון המחצבה, הוליך שביל צר ומתפתל בין קני סוף ושיחי פטל קוצניים אל ה"סכר" - קיר בטון נמוך בתוך המים שיצר מפל בגובה של אולי מטר אחד. החבר'ה הגדולים - שהמקום היה "שלהם", ניסו לשוט שם בסירה קטנטנה, עשויה עץ ופח, אותה בנו בשיעורי המלאכה בבית הספר.

הסירה טבעה, דומני.

גם הנחל.

הלל מלוא

אַהֲבַת קַיִץ אַהֲבַת עוֹלָם

הַנַּעַר בֶּן י"ג שָׁנִים
מֵהַדֶּשֶׁא לִפְנֵי בֵּיתוֹ בַּקִּבּוּץ
הוּא רָאָה אוֹתָהּ בְּחֹם הָעֵמֶק,
הִיא לֹא מִכָּאן בֵּין חַבְרוֹתֶיהָ מִכָּאן,
הֵן לְבוּשׁוֹת קְצָרִים
הִיא בַּת י"ב תְּמִירָה
לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלַת קַיִץ כְּחֻלָּה.
לִבּוֹ הֶחְסִיר פְּעִימָה
מֵאָז שֶׁהִתְאַהֵב בְּגִיל אַרְבַּע
בִּמְטַפֶּלֶת מֵהַנַּחַ"ל לֹא הִרְגִּישׁ כָּךְ.
הוּא מְגַיֵּס אֶת כּוֹחוֹתָיו
וּמַזְמִין אוֹתָהּ לְטִיּוּל בִּבְרֵכוֹת הַדָּגִים
הָאֲהוּבוֹת עָלָיו
עִם הַחֲבוּרָה כַּמּוּבָן.
הֵם מַתְחִילִים שִׂיחָה מְהֻסֶּסֶת
אַט אַט הֵם בְּמֶרְחָק מַסְפִּיק מֵהַחֲבוּרָה
מַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ
וְאָז הִיא נוֹסַעַת חֲזָרָה לַקִּבּוּץ הָרָחוֹק מִמֶּנּוּ בָּאָה.
הֵם מִתְכַּתְּבִים, הֵם זוּג.
חֲבֵרָיו מֵהַקִּבּוּץ שֶׁלָּהּ מַזְהִירִים אוֹתוֹ
הִיא נְסִיכָה
הוּא עוֹנֶה בֶּן הַי"ג אֲנִי אֶהֱפֹךְ אוֹתָהּ לְמַלְכָּה.
אֲבָל הַמֶּרְחָק
הוּא כּוֹתֵב לָהּ שֶׁבְּאֵין מִפְגָּשׁ אֵין תַּכְלִית
וְחוֹתֵךְ.
עוֹנוֹת עוֹבְרוֹת הוֹפְכוֹת לְשָׁנִים
הוּא חָתַךְ הִיא מְחַבֶּרֶת מֵחָדָשׁ
הִיא תָּמִיד יָדְעָה לְפָנָיו.
הֵם עֲדַיִן הוֹלְכִים יַחַד בְּשָׂדוֹת אֲחֵרִים
בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת
בְּלִי הַחֲבוּרָה
הַשִּׂיחָה מֵאָז נִמְשֶׁכֶת
נְהַר הַחַיִּים נִמְשָׁךְ
וְעַל שְׁתֵּי גְּדוֹתָיו אַהֲבָה

נָהָר מַהוּ?

הוּא הַגָּדוֹת הַמּוֹרִיקוֹת אוֹ הַצְּחִיחוֹת?
הוּא הַמַּיִם שֶׁלֹּא יוֹדְעִים מָנוֹחַ?
הוּא הַתַּחְתִּית הַמִּשְׁתַּנָּה תָּמִיד?
נָהָר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַיָּם אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִיהוּ.
וּבַיָּם סוֹפוֹ וְאֵינְסוֹפוֹ.

נֹחַ

נֹחַ,
אֵיךְ הִרְגַּשְׁתָּ כְּשֶׁדָּן אוֹתְךָ וּבְנֵי בֵּיתְךָ לְחַיִּים
וְאֶת כָּל הָאֲחֵרִים לֹא? צַדִּיק? תָּמִים?
הִתְרַכַּזְתָּ רַק בִּבְנִיַּת הַסְּפִינָה, כִּי עַל כָּךְ צִוָּה אוֹתְךָ?
נָכוֹן, הֲמוֹן עֲבוֹדָה בִּזְמַן קָצָר, וְאַתָּה לֹא בָּנִיתָ סְפִינָה מִיָּמֶיךָ,
וְהַשְּׁכֵנִים הַסַּקְרָנִים מָה אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁסּוֹף הָעוֹלָם הִגִּיעַ בִּגְלָלָם וַאֲחֵיהֶם?
מֵילָא הָרְשָׁעִים, שֶׁהִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ, אֲבָל יַלְדֵיהֶם, לֹא הִרְגַּשְׁתָּ דַּחַף לֹא נִתָּן לְרִסּוּן לְהַצִּיל אוֹתָם? לְפָחוֹת אוֹתָם.
לְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן אִתּוֹ עַל הַגְדָּלַת הַמִּדּוֹת לֹא רַק שֶׁל הַסְּפִינָה, שֶׁלְּךָ וְשֶׁלּוֹ בְּעִקָּר מִדַּת הָרַחֲמִים. בֵּית יְתוֹמִים צָף.
וְהַחַיּוֹת וְהַצִּפּוֹרִים וְהָרְמָשִׂים וְהַפַּרְפָּרִים, אֵיךְ הִחְלַטְתָּ אֵיזֶה זוּג זֶבְּרוֹת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְאֵילוּ מֵאֲחֵיהֶם יִשְׁקְעוּ בַּמְּצוּלוֹת?
אֵיזֶה מַשָּׂא וְאֵיזֶה מַסָּע לָשִׂים עַל כְּתֵפָיו שֶׁל בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת, זֶה בֶּאֱמֶת מַשָּׂא הָעוֹלָם, וְהָרֹאשׁ הַשָּׁח רָאָה אֲדָמָה, וְהַלֵּב הִתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, וְהַסְּפִינָה נִבְנֵית לָהּ.
כְּשֶׁגָּבְרוּ הַמַּיִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֶת בְּכִי הַיְּלָדִים הַשּׁוֹקְעִים, אֶת שַׁאֲגַת הַיֵּאוּשׁ שֶׁל הָאֲרִי, אֶת גְּעִיּוֹת הַפְּרֵדָה הַנּוֹרָאוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת. הַבִּידוּד עָבַד.
הַצִּפּוֹרִים הִתְרַסְּקוּ אֶל הַמַּיִם בְּרֶקְוִיאֶם שֶׁל סִלְסוּלִים וּשְׁרִיקוֹת, וְאַתָּה אָמַרְתָּ קַדִּישׁ עַל הָעוֹלָם.
וְהַסְּפִינָה שָׁטָה, אִי שֶׁל חַיִּים בְּתֹהוּ.

 

 

עינת נורי אביעזר

הפינה של אמא
"אמא מתה", נשמע הקול מהצד השני של הקו. היו עוד משפטים שקדמו לצמד המילים האלו, אבל שחר שמעה הכל במטושטש עד שהמילה "מתה" היכתה בה, ישר לצלעות. שחר ניסתה לומר משהו, אבל לא היה לה אוויר.
"שוח, אני כל כך מצטערת, לא ענית לנו ארבעה ימים והלוויה כבר היתה אתמול", שאיפה. "לא יכולנו להשיג להשיג אותך בויפסאנה".

שחר זרקה את הפלאפון על המיטה ויצאה בריצה מהגסטהאוס. היא חצתה בריצה יחפה את מטע הבננות, עברה את הכביש כמו עיוורת שבוטחת בזה שיעצרו לה, מימינה ומשמאלה צפירות של נהגי ריקשה, ושחר לא שומעת דבר. היא הגיעה אל החוף ונכנסה למים עם כל הבגדים. בעזרת הידיים חתרה קדימה כדי לעבור גל קטן ועוד אחד, היא לא הרגישה את הקור של המים ולא את טיפות המלח שחדרו לעיניים. היא המשיכה כך עוד דקה עד שהגיעה למקום רגוע ובבת אחת הכניסה את הראש וצללה.

שם, בתוך המים של האוקיינוס ההודי, עטופה במים הקרים והמנתקים, היא יכלה סוף סוף לנשום. הכיווץ שהרגישה בצלעות בזמן השיחה השתחרר ויצא בדמעות שהתמזגו בתוך המים המלוחים של הים.
היא היתה מתחת למים דקה ארוכה, ממש כמו בצלילות שלה עם אמא בנחל שלהן - בתנינים.

היא היתה מתחת למים כשהרגישה יד חזקה שאוחזת אותה בכתף. "אסקיוז מי מיס, אר יו אוקיי?" היא נבהלה וניגבה את המים והדמעות. מולה עמד בחור צעיר שמבעד למלח השורף בעיניה ראתה רק את הקוקו הבהיר שלו.
שחר ניגבה את העיניים בניסיון לחדד את הראייה. "איי אם פיין" היא ענתה חזרה.

כמה דקות אחר כך היא ישבה על החוף בבגדים רטובים, בוהה קדימה.
בליל מחשבות עטף אותה. איך המצב של אמא התדרדר? למה היתה חייבת לצאת לויפסאנה בדיוק בזמן הזה ולהתנתק? מה עם ההבטחה של אמא שהיא בסדר?
באויר העומד של דרום הודו, המחשבות כמו נדבקו אליה לעור ולא הרפו. היא היתה חייבת לשטוף אותן ממנה ונכנסה שוב למים - המרחב הבטוח שלה, המים שמרגיעים קצת את האש שלה.
אמא היתה זו שידעה איך להרגיע אותה עם הסערות וחוסר השקט שתקף אותה מדי פעם, עוד מימי הגן. כשהיתה מקבלת טלפון מהגננת או מבית הספר, היתה אמא עוזבת את המשרד הביתי ולוקחת את שחר לטבילה, כל פעם לנקודה אחרת בנחל, תלוי בעונה ובמצב המטיילים.
בקיץ הן היו קופצות וטובלות עם כל הגוף ושחר היתה צוללת וצוללת עד שכל הלהבות היו נכבות ואז היתה מוציאה את הראש עם חיוך ופוגשת את החיוך של אמא "איך את שוח שוח? בסדר?" ושחר היתה מהנהנת ומספרת מה גרם לניצוץ.
בחורף היו יושבות על הגדה, לפעמים טובלות את קצות הבהונות ומציירות מעגלים במים, לפעמים אמא היתה מביאה תרמוס עם שוקו חם. כשבגרה שחר, הן היו צוחקות על כך שרק אם הייתה מכונת קפה ליד, הכל היה מושלם.

שחר יצאה אל החוף והתיישבה. לעברה התקדם בעל הקוקו הבהיר: "איי ברוט יו צ'אי טו וורם יו אפ" הוא אמר והגיש לה כוס צ'אי חמים. שחר הודתה לו ובמוחה עלה רעיון איך להשאיר את אמא קרובה אליה.

ביום השנה ללכתה, חנכה שחר את עגלת הקפה ליד הנחל. מאחורי השלט "הפינה של אמא", המה המקום אמהות וילדות צוחקות ובתוך הקהל עבר גם בחור שהגיש קפה קר לאמהות. מהגב, היה אפשר לראות את הקוקו הבהיר שלו.

דינה דיאמנט

המים שלה ירדו בדיוק באמצע של המדרגות הנעות בסנטר. היא עמדה לכודה בין שני הקירות והאנשים שבהו בשלולית שהלכה ונאספה בין רגליה.
לא ככה היא דימיינה שזה יקרה.
למעשה, בכל פעם שהיא חשבה על הלידה, החלק הזה,המביך והלא צפוי, היה נדחק על ידי השירה המקודשת, הנרות הדולקים סביב בריכת הלידה, פניה של המילדת שהיו סמכותיים ורכים בו זמנית ומדי פעם דולפין מזדמן (שלא ברור מיאפה הגיע ואיך יסתדר בבריכה בקוטר מטר וחצי).
אבל עכשיו, באמצע הדרך בין הקומה התחתונה (סניף שילב) לקומת הכניסה (ביבי פוקס), היא צריכה להתמודד עם המבוכה שלה. מבוכה של אישה, עוד מעט אם, שילד קטן מצביע עליה ושואל את אימו המטופחת "אמא, האישה הזאת עשתה פיפי?"
וזה ממש לא כמו שהיא דמינה לעצמה.
ותכף המדרגות יגיעו למעלה. מה היא אמורה לעשות עכשיו?
לדדות ברגליים פסוקות ובטן של שבוע 35 לכוון היציאה מהסנטר לקינג ג'ורג' משאירה אחריה שובל של שלוליות קטנות?
"לא" היא חושבת לעצמה, "ממש לא". היד שלה מזהה את ההתישרות של פס הגומי הנע שמסמן שהמדרגות הגיעו לתחנה האחרונה והיא ממשיכה בכח האנרציה עוד כמה צעדים וקורסת לתוך כיסא של בית הקפה.
מלצרית ממהרת אליה במבט שחציו דאגה וחציו נזיפה.
"אפשר לעזור לך? את בסדר? רוצה להזמין?"
היא מרימה מבט אל המלצרית, פוגשת עיניים חומות ואמפתיות, ופתאום, דמעות גדולות מתחילות להתגלגל מהעיניים שלה.
"אני רוצה את אמא שלי" היא אומרת למלצרית בקול קטן.
"אני רוצה את אמא שלי"

 

איתי רבינוביץ׳

שיבה
פתח המערה אך נגלה, וכבר מרגישים בַּקרירוּת המפעפעת ממנה. עם הכניסה פנימה, מתעצמים גלי הצינה ונִהְיִים בִּן רגע לקור אלים וכואב. קשה להכיל את הכפור הפתאומי והצורב הזה, וההסתגלות אליו איטית ולא מוחלטת, ואף על פי כן ממשיכים לנוע.
לאחר זמן מה, כשנדמה שהחושים מתחילים קצת להפשיר, מבחינים בהדרגה בקולות מרוחקים. אולי נקישות קצביות? ברקע, מצטרפים אל הנקישות האלה צלילים מזדמנים של טפטוף פעמוני. ככל שמעמיקים פנימה, גוברות ומתחדדות הנקישות. חבטות יבשות, ואֲוָשׁוֹת עמומות פורצות את החלל הקפוא, ולצידן עוד ועוד צלילי טפטוף עדינים.
לאחר כברת דרך במעבה המערה, מתגלֶה ההיכל. חלל טבעי שנִנְגס בַּסלע מאז ימי קדם, טיפה אחר טיפה. כאן כִּרסְמו המים מבנה פּעוּר פּרוּע, כְּמוּסָת ענק של קוֹר נוֹקש. בְּמרכז החלל רובץ גוש קרח עצום. פניו חלקות, גופו קשיח, ותוֹכו צחור לבן דומם. הנקישוֹת רמות יותר, וגם אחידות פחות ממה שהיו. נראה שמקורן מאחורי גוש הקרח, מעברו האחר.
מקיפים את הקרח בזהירות, נמנעים מלגעת בו, ומגיעים אל צדו השני. שם ניצבות חמש דמויות, חמש חוצבות לבושות לבן. השיער תחוב בתוך הכובע. הידיים חפונות בתוך כפפות מחוספסות. סרבל לבן צמוד לגוף, נמתח לתוך מגפיים כבדים, ושכמייה לבנה פרוסה על הגב. כל חוצבת אוחזת בקרדום ענק. הידית הארוכה לופתת ראש יהל‎ום מחודד. החוצבות מכות בעוצמה במטיל הקרח האימתני. היהלום הולם בַּקרח הדחוס. עם כל חבטה, פיסת קרח מוצקה מתרסקת בפריכוּת, שְבבים זעירים ניתזים ומתפזרים, ושברים בורקים נושרים אל הארץ, מותירים אחריהם גומה חדשה.
החוצבות חזקות, ומפעילות את כוחן בְּדִיוק רב ובזהירות. כמעט כל הנפת מכּוש מלוּוה בקינוח מצח או במְחִי-אף במטפחת לבנה הטמונה ביד. אסור אף לטיפת זיעה אחת, לפגוע בקרח. גם לא לרסיס ליחה או ריר או דמעה, להתערבב עם הקרח הטהור.
הקרדומים מכוונים אל ליבו של גוש הקרח, ואט אט פוערים בו גומחה מאורכת, ויוצרים בתוכו תא חלול וחלק. החוצבות מרוכזות במלאכתן ואינן עוצרות לנוח.
מאחורי החוצבות פתח נוסף. כשיוצאים דרכו מן האולם, המערה שוב צרה ומפותלת. קולות הנקישה דועכים ונעלמים. לאחר הליכה ממושכת עוזבים לבסוף את המערה, והקור מרפה את אחיזתו.
בחוץ, בעמק הסמוך, התכנסות גדולה. מאות, אולי אלפים, לבושים לבן, ניצבים בְּמעגל בתוך מעגל בתוך מעגל.
במרכז המעגל הפנימי דוּכן אבן ועליו מונחת אלונקה מעץ. על האלונקה נחה דמות מֵימית בצלם אנוש. למרגלותיה חבית מים וקנקנים. דָבָר כמעט אינו מתרחש, והזמן חולף בשקט. לבסוף, ברגע הנכון, מוּנֶפֶת האלונקה ונישאת על כתפיים. תהלוכה איטית יוצאת לדרכה ופוסעת אל תוך המערה הקפואה. ההליכה קצובה והאלונקה יציבה, ואף על פי כן, הדמות המימית דולפת מדי פעם מים, ואז תווי גופה מיטשטשים לקול זעקות מרות. מיד ממלאים המלווים את הקנקנים במים מתוך החבית, ויוצקים בזהירות את המים על הדמות, ומפיחים בה שוב את צורתה.
התהלוכה ממשיכה לצעוד בתוך המערה אל עבר ההיכל. הנקישות כבר פסקו, ואת מקומן ממלאים מִזְמוֹרִים דקים, שירי הלל שקטים לְאֵלַת המים.
כשנכנסים לאולם, מתגברים המזמורים. החוצבות מפנות את מקומן, והמלווים מקרבים את האלונקה אֶל פִּי הגומחה שבקרח, מטים אותה בעדינות, ומשחררים את הדמות המימית שתחליק פנימה.
עם הִבַּלְעה בתוך הקרח, נִדמֶה שהפֶּה החצוב מברך אותה על שׁוּבה. רגעי פרידה ארוכים, עד שמסע המלווים פונה לאחור וצועד חזרה החוצה.
בסוף, אחרי שאחרון המלווים עוזב, השקט שב למערה, וכל שנותר, הם טפטוף פּעמונִי, וְאֵדֵי תפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דורון רז

בין מים למים
בין הרים לשמיים
ובתוך סבך מחשבות
בין הגוף הכואב
לראש שחושב
וללב
שנותן אהבות
בין חיפוש לחיפוש
בין נפילה לטיפוס
זה אני...
אני הקטן
שמנסה להבין
בעצם מה הסיפור
שחוזר
וחוזר
כל הזמן

הם יוצאים מהברז
נמזגים אל הכוס
ומשם לצנרת גופי
משוטטים
מחפשים
עושים מה שעושים
ויוצאים מהצד השני
וכמו החיים
שבאים והולכים
בדיוק באותו הערך
תמיד באים מאותו מקום
תמיד הולכים לאותו מקום
אז מה חשוב?
רק מה שבדרך

רפי מהמושב
שכב יומיים
בשמש היוקדת
שמחוץ למישלט
פצוע
מיובש
וגוסס
עד שברגע האחרון
מצא אותו חייל מצרי
אבוד כמותו
השקה אותו
והציל את חייו.
עשרים ושתיים שנה אחרי
בעת שצלח את הכינרת
בלי שום סיבה ברורה
טבע למוות.
ואני מנחש
שרגע לפני שטבע
אמר לעצמו:
"תיראה מזה...
פעם אחת זה מציל אותך
ופעם אחת זה הורג אותך...
פאק ... "

דותן אלמוזלינוס

אשף בלא לבכות

אני שואל את עצמי כל יום את אותן השאלות
אם האחד שלי קיים
אם יש סיבה לבכות
ואם הפסקתי להרגיש, הפסקתי גם לחיות
ולמה, בשביל מי אני עושה אותן בחירות

זיכרון כואב נחרט בי מהכול
בוחר לא להרגיש
בוחר לשים מכשול
דקות שנספרות, כל גרגר חול
ורק מחכה שתגיע שעת השאול

בוא קח לי את ידי ונרוץ את תוך האור
ניעלם בין רסיסי מי מפלים לתוך עולם אחר ולא נחזור
אם ידעתי שתקדים ואתה לי מתחמק
לא נשאר לי כבר חמצן, נשארתי מתייאש
בין ריקנות שממלאת ומציפה עד הגרון, מוצא את עצמי חנוק בין שפיות לשיגעון

בא לי לנתק, והגוף כבר מתנתק, לא שואל שאלות
מתוך הקיפאון לא תמצא את התשובות
ותזרח לה השמש ותמיס את הסודות שהסתרתי והחבאתי
התביישתי נואשות
ובנשימות אחרונות
מבצבצים ניצוצות
כמו קרני אור מסנוורות
נופלות המסכות
מצאת אותי בין שברי מראות
מלא בחתכים
מלא שריטות
אני אשף בלא לבכות

 

דותן אלמוזלינוס

כמו קרקול

כאב שמתפשט ומשתלט
במה אני בכלל שולט?
זה רק אוכל ומאכל
מתוך הלב
מתוך פנים גופי
מתוך הנשמה
ולא מוצא שום נחמה

אני עיוור לאהבה?
אני עיוור מאכזבה?
האם נותרה בי להבה?
אולי קרובה האשכבה?

בוחר מילים מתוך הלב
מילים שמבטאות אך ורק כאב
אותי ,זה שואב
פשוט פוחד להתאהב
כי הכרתי עוד בחור שישבור לי את הלב
זה לא הופך פחות כואב

דמעות שזולגות ללא קול
חרוט בבשרי כל מכשול
די כבר! לא יכול!
לקום, ושוב ליפול
וכמו במשחק של מונופול
אני מפסיד לאדון השאול
פשוט תרשום לפרוטוקול
אני לא קרקול
והוא אומר, תמשיך לזחול

שלום אהובתי

שלום שלום
ואיזו הפתעה
לא התראינו מזה זמן מה
את שהסתתרת והתחבאת באפלה
ואני המשכתי כאילו כלום לא קרה

אנחנו מכירים ולא מהיום
את באה והולכת כאילו אין פתרון
תוקפת ונושכת ללא חת
כמו כלבה רצחנית מאומנת היטב
ושוב פתחת אצלי חור בלב

אז מה את חושבת?
ומה את רוצה?
פשוט עושה ממני סמרטוט רצפה
כולי מלא בושה
השארת בי אחלה של תחושה

כי את לנצח בי תהיי
בדידות אהובתי

רועי כץ

כבר פעמיים פגשתי בו.
לראשונה בנווה מדבר עתיק ומצולק,
בשנייה אי שם בגינת בר בשלולית ליד הסומק.

ניצב הוא מולי והיישר מבט,
אחד המורכב מעייפות, שמחה, ודמעות של שכחה.

שם לרגע הבנתי
בין שרפי מרום השולחים סנוורים אל לב אדם
בין הר וגיא ונערה שמבטה נדם
שם, בין מים למים אני כורע מלא אבק ומבין,

לדמעות טעם אחר כאשר זולגות בגינת בר או נווה מדבר.

מיכל ארמוני

מִדֵּי שָׁנָה

שְׁ‏מֵךְ נִמְצָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ,
עַל הָאֶבֶן שֶׁיֵּשׁ בָּה שֶׁמֶץ
מִּצֶּבַע שְׂעָרֵךְ הַבּוֹעֵר.
הָאֶבֶן צוֹפָה אֶל הַנַּחַל,
שׁוּרָה רִאשׁונָה. וּשְׁמֵךְ
שֶׁעָלֶיהָ שָׁקֵט עַד כְּאֵב.

הַנַּחַל רָץ, לְשָׁם וָהָלְאָה,
מֵחֹרֶף לְאָבִיב, מִתְפַּתֵּל
בֵּין יְרֵכֵי הַפֶּטֶל, נִצְבָּט
בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַקָּנֶה,
וְהוּא אֵינוֹ מֵסֵב מַבָּטוֹ
בְּעָבְרוֹ לְרַגְלֵי הָאֶבֶן.

וְאֵיפֹה אַתְּ?

משה אביעזר

מקלחת מגבונים
"עומרי, עומרי, תרים את הראש, קצת מים", אמר הרופא שהצטרף למחלקה שלנו בדרום לבנון, בוקר קיץ אחד ב-2006. עומרי היה על הרצפה במצב מאוזן עם עיניים פקוחות לרווחה, בוהות בנקודה בתקרה. לא מאוזן בכלל. אני ישבתי לידו, ילד בן 26, מילואימניק צעיר שמתקלח במגבונים משחירים מלחימת הלילה. מקלחת המגבונים הראשונה שלי. והוא, אבא שעד לפני כמה שעות סחב את הפחד שלא יחזור לילדים ועכשיו חייל הלום המסרב לשתות מים.

בשיחה שלפני הכניסה המג"ד ניסה להכניס בנו רוח קרב מתובלת בפטריוטיות בגרוש. הוא אמר שאנחנו הולכים לכתוב פרק בספרי ההיסטוריה של המדינה, ואני חשבתי שאם אני נכנס זה רק בשביל החברים שאני פוגש פעם או פעמיים בשנה וחש איתם שותפות גורל. אני סחבתי על הגב ציוד חבלה, שמונה בקבוקי מים של ליטר וחצי, מחברת ועט.

חמש שעות אחרי הכניסה, בחשכת הלילה, הכדורים החלו לשרוק לנו מנגינות אימה. לא ברור מי יורה, לא ברור מאיפה. אחרי ההר, כשהלכנו בפאתי הכפר, רקטת אר פי ג'י נורתה לכיווננו. לא נפגענו. כמו רוב הדברים שלא הבנתי במלחמה ההיא, גם אז לא הבנתי, אם באמת ירו עלינו, אם זה האויב או מישהו משלנו שחושב שאנחנו זה האויב. שקט של שתי דקות. תחושה של חיים בעירבון מוגבל, עד שאבי, סמל המחלקה, אמר "בואו נתקדם". הוא גם הראשון שקלט שעומרי לא זז, העמיס אותו על הכתפיים הרחבות שלו והמשכנו תזוזה.

עם עלות השחר הגענו כמה עשרות מטרים מהבית הראשון שהתבקשנו לטהר. אחרי כמה דיוני קשר נתנו לי סימן, רצתי עם מסטיק בפה, לבנת חבלה, חומר מאיץ, פתיל, איזולירבנד וגפרורים. גם אמיר רץ איתי, ה"צמד ברזל" שאבטח אותי. מיקמתי את הלבנה ליד המנעול, עם המסטיק השלמתי הדבקות והצתתי את הפתיל בשיטה שלימדו אותנו בקורס חבלה. כזה אני, מפוצץ הדלתות. לא ריחמתי במלחמה ההיא.

הורדנו לעומרי את השכפ"ץ והאפוד והנחנו אותו על הרצפה בבית המטוהר. אחרי כמה שעות של שכיבה, וכמה טיפות מים ששתה בצורה מכנית ללא תזוזת אישונים, הגיעו שריונרים שפינו את עומרי חזרה לארץ. ואנחנו המשכנו. בלילה הולכים ולפני עלות השחר מתמקמים במרחק כמה עשרות מטרים מהבית הבא שצריכים לטהר.

אחרי הבום היינו פורצים פנימה, בערפילי אבק וריחות שריפה, מטהרים חדר בידי לפינות, ואחר כך מתמקמים. בהיותי בעל העט והמחברת, אני גם הייתי אחראי על רשימות השמירה בתוך הבית. בשביל הצחוקים הייתי כותב בסוף הרשימה חסויות בהשראת הפינוקים שקיבלנו במלחמה ההיא. "הרשימה נכתבה בחסות קורני, החטיף הבא של המלחמה הזאת", או "האגיס, כשהמקלחת מעבר לגבול". הייתי בעיקר מצחיק את עצמי כנראה, אבל זה היה נראה הכרחי לשפיות. או לכתוב או למות מהרעלת קורני. העדפתי לכתוב.

היו רגעים שהייתי יושב בבית המטוהר ומרגיש כל כך מלוכלך, גם מבפנים וגם מבחוץ. שאלתי את עצמי כמה ישנא אותי הילד הזה, שאני יושב לו בחדר ומתקלח במגבונים אחרי שהרסתי לו את כל התמימות. מצד שני, גם אני הייתי קורבן של הנסיבות, או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי.

אחרי שעברנו חזרה את הגבול, עלינו על אוטובוסים לקלאב הוטל טבריה. מים שחורים ועכורים ירדו מגופי במקלחת. חשבתי שאולי כדאי לי לבכות עם המים הזורמים, כדי שלא אשמע את עצמי בוכה. רציתי לטהר את עצמי ולא הצלחתי. אחר כך יצאתי עטוף מגבת למרפסת הקטנה וראיתי רסיסי טיל בבריכת המלון. המלחמה הסתיימה.

אורית ברוקנר

מ י ה
השעה חמש בבוקר. משהו מזמזם לי בראש שעלי לקום. שעת היניקה. עוד מעט מיה הפעוטה תתעורר לשאוב אותי, את החלב שלי ואת כוחותיי האחרונים, כדלק חם שמניע אותה לחיות. החלב שילך אליה יחד עם כוח הבפנוכו שלי, נפשי המיוסרת, הסוערת, הטעונה, יפחית את כמות הדלק שנותרה בגופי ואין לי כבר איפה לתדלק, שאבתי הכל מכולם. שאבתי כספים, שאבתי אהבה, סחטתי את כל הסובבים אותי והמטרתי עליהם חזרה קצף ושצף של חום, אהבה, מיניות מתפרצת, רטיבות קבועה שהצילה את מי שהוא בעלי, או יותר נכון האהוב שלי, הגבר של חיי. עכשיו הוא מוטל שוכב לצידי, נראה כאילו גם לו נשאב הכוח מגופו הטוב והמיטיב. צריך לקום, צריך להתעורר, הבית מתפזר... הזוגיות מתפוררת כבר שנים, לפחות שנתיים מאז הגחת, מיושקה שלנו, לאוויר העולם והבאת איתך את כוח האהבה והסיבה לחיות, הסיבה שתחזיר אותי לחיים בהמשך, כאשר ארגיש חנק כבד וחוסר יכולת להמשיך במסע. אבל עוד לא הגענו לשם, הקדמתי את המאוחר. כרגע את שוכבת בחדר השני, נושמת את הנשימות הראשונות שלך. מיה, מאמינקה שלי, כלום לא היה יפה כמו לקרוא לך ילדתי... הנה את בת עשרים, מה את אוהבת מה עוד חושבת בי??? מה היה בי מיה??? גלי לי, גוזלי שלי??? כלום לא היה יפה כמו לקרוא לך ילדתי...
שבוע שלם שכבת לצידי בבי"ח לניאדו, כשאין לך עדיין שם בעולמך החדש. עושה צעדים ראשונים לתוך עולמי ועולמנו ולא הצלחנו להסכים על שם. אתה אמרת כרמל ואני אמרתי לך שיש בזה משהו קר... כרמל... אני אמרתי יהלי ואתה לא אהבת... הצעת הדס, ואני לא אהבתי את הססססססססס של ארס הנחש שהיה טמון בו ואז הצעת ללי, הכינוי של אימא שלך זיכרונה לברכה, שמתה בטרם עת, כשאתה בן שמונה עשרה. קראו לה אלגרה, אבל כולם קראו לה ללי ושנינו לרגע כמעט הסכמנו שללי זה שם מוסיקלי, מתגלגל בחלל הפה. אבל אז התחלנו לדמיין אותך, ילדה שלנו, מציגה את עצמך בכל מקום וכולם שואלים ומתישים אותך בשאלות ללי??? למה ללי??? קיצור של מה זה??? והחלטנו יחד שעדיף לא לשגע את חייך עוד בטרם התחלת לפסוע בהם את צעדיך הקטנים. ואז, כשכבר היינו מיואשים לחלוטין ואמרתי לך תשמע (חצי בציניות ספק ברצינות) הילדה שלנו כנראה תישאר בלי שם בעולם הזה... אז פתאום התנגן לו השיר מאיה של שלום חנוך ברחבי מחלקת יולדות ואני שישבתי על כיסא בין נשים מניקות מותשות, כולנו נותנות מהמים הלבנים החמים שיצאו משדינו העייפים לתינוקות שלנו, שמעתי לפתע:
מאיה...
כלום לא היה י...פה
כמו לקרוא לך
ילדתי
ואת התבוננת בי בעינייך הירוקות הפעורות לרווחה ואמרת לי דרכן:
אימא, מאמא
קוראים לי מאיה...
והתמלאתי בחום הזה שלך, בחוכמה העצמית הגדולה שלך וסמכתי עלייך מהרגע הראשון שאת כבר יודעת מי את ומה את הולכת להיות... וידעתי...את מיה, אבל מיה מם-יוד-הא, מיה בלי אלף...
כי סבתא שלך אמרה לנו אל תקראו לה מאיה כמו כולם, תקראו לה מיה, כמו מים, כמו רגשות, עוצמה, נהר סוחף ושוצף וכמו המים המרגיעים שעמדת להיות בחיינו. חיינו הסוערים והשוצפים, מלאי הטלטלות, שבאותו בוקר בו ניסיתי להוריד רגליי מהמיטה טרם ידעתי עד כמה מטלטלים, מפורקים ועוצמתיים הם עומדים להיות ומה עומד לקרות לספינתנו, שעמדה להיטרף כמעט עד תום, בלב הים הסוער של שארית חיינו.

גיא לסרי

-מים מתחת לגשר-
בשיעור פיזיקה לימדו אותו לחשב זמן, לפי המהירות והמרחק. את המרחק הוא ידע, הוא בדק לפני, שישים ושבעה מטרים עד המים. את המהירות הוא לא ידע. הוא יכל לחשב את זה לפני, אבל הוא לא חשב על זה. ככה הוא מצא את עצמו קופץ מהגשר, בלי לדעת אפילו כמה זמן ייקח לו למות.
בנצח יש אינסוף שניות, אבל עכשיו היו לו שניות בודדות, שבהן הספיק להיזכר בנצח.
הוא נולד לפני הרבה זמן. אף אחד לא יודע בדיוק לפני כמה, כי לא כתוב בשום מקום. הוא זקן, על זה אין עוררין.
כשהוא קפץ הוא ראה רק מים מולו, לא את המכוניות שמאחוריו, לא את מי שצעק לו לעצור ולא את הגשר.
מכל הזכרונות, ראשון צף האגם הקפוא שהיה בו כילד, הוא נזכר שהיה נוהג לרוץ לשם בשלג, עם מגפיים חומים וכובע שכיסה לו את האוזניים מכל משמר. הוא ואולג, החבר הכי טוב שלו. אחד עם השני הם היו קופצים לשלג הקפוא. לא כמו בסרטים שראה לאחרונה, הם לא צחקו ולא עשו מלאך בשלג. שם אם נרטבת מהשלג היית קופא כל כך עד שכמו שקרה פעם אחת לאולג, היית חוזר הביתה בריצה לתנור ולאמא בבכי מר. באותו היום אולג רץ לפניו, וזרק עליו כדור משלג דחוס. הוא אסף שלג בידיים הכואבות מקור שלו, והתחיל לרוץ.
כשאולג ברח, הוא דרך על הקרח שנשבר ואולג נפל למים. כך הוא איבד את הראשון שלו למים.
נדמה לו שכבר עבר הרבה זמן מאז שקפץ, זמן רב משחשב שייקח לו. אך דווקא מה שחשב שיקרה, שיראה את חייו חולפים אל מול עיניו, לא קרה.
שנייה הוא נזכר במריסה, אשתו. בסוף נעוריו יצא מהבית וניסה להתחיל חיים באמריקה, רחוק מכל המוכר לו, ושם נפגשו. הם גרו יחד חמישים וחמש שנה. מריסה הייתה גאוותו הגדולה ביותר, ואהבתו היחידה. מכל הזכרונות שהיו לו איתה, והיו לו רבים מספור, נזכר דווקא באיך שמצא אותה אתמול. גופתה מוטלת על רצפת האמבט, זרועותיה מוטלות בזוויות מנוגדות להגיון, וראשה מוטה הצידה.
המים עוד זרמו.
כשחשב שזה הסוף, שכבר לא יחווה עוד את החוויה ששמע עליה וציפה לה. היא הופיעה, מהירה יותר משהוא יכל לדמיין.
הבית, הבית השני, מריסה, הרבה מריסה, אמא מחייכת, אולג שוב, הילדים, הנכד החדש, הדירה שלהם, הטיול לספרד, לירות באקדח, עוד מריסה, העבודה, הטלוויזיה, צעקות, ילדים קטנים, הנסיעה לפה.
כמשום מקום הפסיק הזרם, והוא נזכר בראף. כלב חום שמריסה הביאה בהפתעה. כפי שנוטה מוחו ברגעיו האחרונים, כל שנזכר בו היה המוות של ראף.
הוא טייל עם מריסה וראף בקצה הקניון, ומדי פעם הביט למטה לנחל.
אבל זמן כמו זמן, לא באמת מתארך עד האינסוף כשאתה נופל לשלוש נקודה שבע שניות.
כל מה שנזכר בו מאותו היום היה הנפילה שלו, האבן שהדרדרה איתו והקול ששמע, ספלאש של פגיעת גוף במים.
היום הוא מוסיף עוד אחד לרשימה. המים הם החיים, אבל לו הם היו המוות, אולי גם לעוד כמה בודדים.
ברגעו האחרון הצליח להשלים עם הגורל שקבע לעצמו, גורל שהיה פוגש בקרוב בלאו הכי. הוא חי חיים מלאים, והחיים הובילו אותו למקומות נפלאים.
בסוף הכל חולף חשב, כך גם חייו.
עברו חלפו כמו מים מתחת לגשר.

אושרת ברעם

אני יודעת
אני יודעת שהוא שם
עד לאינסוף כחול
שקט או גועש
מכיל את הכל

פוגש אותי ללא שיפוט בשלל צורותיי
בצלילותו משקף אליי כל קשת רגשותיי
אוסף ומנחם
כשאני באה שבורה הוא אותי מתקן

אם סערה רוגשת בקירבי
הוא תמיד יהיה שם איתי
יסעיר את גליי בגליו
ישמע צעקתי בין שאון נחשוליו
עד אתנפץ כנועה ונרגעת אל חופיו


ואם זו שלווה מנת חלקי
גם אז יהיה עימדי
בטוחה נינוחה אצוף על פני המים
חסרת משקל ודיעה
באחדות ושלום בין ארץ ושמיים



להתכלל בכללותך
להתמזג באינסופיותך
בחופש לגלוש לצלול לפסוע ולקפץ
הן הכל אתה יודע
לתבונתך אין קץ

 

מה לך יונה כי תבכי מרורים
מה לך רכה במרומי מרומים
דמעתך השקופה עד לארץ זלגה
והצמיחה לה יער זרוע תקווה
תפילת החיים לריפוי מכאובים
לאיחוי לבבות נדכאים ושבורים
תפילתך חרישית נישאת בשחקים
מרחפת קלות בלובן עננים
מזכירה ומלטפת
שקטה ונוכחת
מבשרת בלא אומר
עוד יבואו ימים אחרים

"לידת היצירה"

כשזה בא זה בא
אין כל רמז
מי הוא שיידע
את אשר יפתח דלתות
לב האהבה

יבקע שעריו הנעולים
בסורגים ובריחים נושנים
עד ייפרמו בחסד כל הסבכים
יושלו ברוך שלשלאות החנק
החוסמות את פה לב החיים

הו אז היא תגיח מסתר לאור
בנחשוליה המשתפלים, ממרומי מרומים, מרקיעים אינסופיים
חדוות היצירה מבריאת החיים
ומתוך אותם חבלי לידה תתגלה לעולם בשמחה
עם שם ועם קול מיוחד משלה
כעולל הבוקע מרחם אימו אשר הבשילה העת לצאתו

 

ענתי בלוך

 

מים גדולים:

בּוֹר עָמֹק, צֵל נוֹקֵב
בְּמִדְבַּר צָחִיחַ מִתְרוֹמֵם יַנְבּוּט
אִם הוּא יָכוֹל –
נִקְבָּה בָּהָר, חֲרִיץ פּוֹלֵחַ
פֶּצַע פָּתוּחַ יַגְלִיד
גַּם צַלֶּקֶת הִיא סוּג שֶׁל הַחְלָמָה.
שֶׁבֶר עָנָן, מַיִם גְּדוֹלִים
דְּמָעוֹת מוֹתִירוֹת נְתִיבִים שֶׁל מֶלַח
בָּאוֹקְיׇנוֹס שֶׁל הַחַיִּים
הַמֶּרְחָק לֹא מְצַמְצֵם אֶת הַזְּמַן
וּזְמַן לֹא מְרַפֵּא אֶת עַצְמוֹ.
וּמָה שֶׁכּוֹאֵב פַּעַם אַחַת
לֹא חַיָּב לִכְאֹב פַּעֲמַיִם.
יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה,
לִרְעוֹת עֲנָנִים

האגם שקראנו לו ים:

ּוֹתֶבֶת בַּהוֹוֶה אֶת הֶעָבָר שֶׁל הֶעָתִיד
עַל חוֹף הָאֲגָם שֶׁקָּרָאנוּ לוֹ יָם
מֵרָמַת סִירִין אל הַנִּשְׁקָף מִמֶּנָּה
זוּג יָחֵף מַחְזִיק יָדַיִם
סוּלְיוֹת כַּפּוֹתֵיהֶם מֵתוֹת
כְּמוֹ הַשֶּׁקֶט עַד אַרְבַּע מִשְּׁתַּיִם
פִּכְפּוּךְ זִּכְרוֹנוֹת כְּמוֹ
מֵי הַיַּרְדֵּן, הַצַּלְיָנִים
בּוֹנִים עַל יֵשׁוּ
שֶׁיָּבִיא יְשׁוּעָה אוֹ שְׁתַּיִם;
בְּעִקָּר בִּשְׁעוֹת עַרְבַּיִם
שְׁזוּרִים בְּעוֹרְקַי
כָֹּל בְּנוֹת וּבְנֵי הָעֵמֶק
זִכְרוֹנוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ
גְּדוֹת נָהָר וּמַיִם
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק
וְאַתָּה,
שֶׁחָשַׁבְתָּ כָּל כָּךְ רָחוֹק.

חוף המנגרובים:

עוֹדִי מַחְלִיפָה תְּנוּחוֹת
בֶּטֶן גַּב
עַל חוֹל רַךְ וְלָבָן,
אוּלַי קְצָת מֻזְהָב
בָּרֶקַע מַיִם כְּחֻלִּים שֶׁל יָם
וְשָׁמַיִם תְּכֻלִּים מִפֹּה וְעַד שָׁם;
עוֹפוֹת חָגִים מִמַּעַל בְּמוֹפַע פְלָמִינְגּוֹ מַפְעִים,
וְנוֹף יָרֹק וְטוּרְקִיז
שֶׁל עֲצֵי הַמַּנְגְּרוֹבִים.

עִם רֶדֶת הַלַּיִל בִּזְרִיחַת כּוֹכָבִים
פּוֹקַחַת עֵינַיִם,
וְלֹא עַל חוֹף מִבְטַחִים
יְשׁוּבָה בַּכִּסֵּא בְּמִשְׂרָדִי הַקָּטֹן
יָצָאתִי לִנְפֹּשׁ בְּלִי לָזוּז מֵהַמָּקוֹם.

 

.

נעמי גרבר

את כמו הים
משמח אותי לראות
את כל האנשים בך מאושרים
וכל חלק בך יפה
ואני מסתכלת עלייך בעצבות בכל פרידה
למרות שאני יודעת שאני אראה אותך שוב
כי את תמיד פה
והיית פה לפניי
כשאנשים בשחור לבן חשבו כמה את יפה
ואהבו להיות בך
ותהיי מחר וביום אחרי וביום אחריי
ואת יפה כמו הים
גם כשמלכלכים את חולותייך בזבל לא שלך
את תשטפי אותו בגאות ותחזירי בשפל
ובלי שתכננת את תבלעי זבל למעמקייך
ואת תישארי יפה
אבל פחות.

תפריט נגישות